"צבע החלב": מהנה באופן מחשיד
אביה האלים של מרי מוכר אותה לכומר כדי שתטפל באשתו החולה. בשפתה הייחודית הנערה הצולעת מספרת סיפור אכזרי וסוחף בו הקיטש הכפרי של המאה ה-19 מתנגש חזיתית בקמפיין MeToo בחיפוש אחר צדק
גם אם אינכם קוראים, או לא קוראים באמת; גם אם ליד מיטתכם נערמים כותרים זנוחים כאנדרטה למי שהייתם לפני פייסבוק - מובטח לכם שתתחילו וגם תסיימו את הספר הזה. למעשה, הקריאה ב"צבע החלב" סוחפת ומהנה באופן מעורר חשד: אם כל כך נהנית, אם חשת רגשות ברורים, צחקת ובכית וזעמת, אם לא הלכת לישון עד העמוד האחרון - האם זו יכולה להיות, באמת, ספרות טובה?
יש להודות כי חלק מההנאה טמון בכך ש"צבע החלב" מהדהד - בעיקר לקוראות, ובעיקר משנתונים מסוימים - את שצף הקריאה הילדית-נערית ברומנים של המאה ה-19, שכללו, בהבדלים מעמדיים שונים: שמלות כפריות, אסמים עם תאורה ורמירית, ריצה בשדות פתוחים, חציר בשערות, מבשלת טרוטת עיניים במטבח, קליפות תפוחי אדמה, נשים חלושות עם מחלות מסתוריות כמו שחפת או שָנית וגם - גיבורה חדת לשון ומחשבה, קורבן של נסיבות חברתיות ותקופתיות, שחותרת במלוא כוחה המוגבל לצדק.
מה שהופך את "צבע החלב" לפרוזה למבוגרים הוא בעיקר הסוף שלו - שלא ניתן להסגירו בלי להרוס את הספר לחלוטין - והאופן שבו כל הקיטש הכפרי האנגלי הזה, בטעם של ריבה ביתית חמה, מתנגש בקרחון ה-MeToo של הקוראת בת ימינו. זהו מסמך צנוע אך מזעזע בהיסטוריה של הפטריארכיה, כשהפעם היא מוגשת ללא כסות המוסלין והתחרה של האצולה הכפרית. בלי נימוסין, בלי פטפוט חינני, בלי תבונה ובלי רגישות. רק אכזריות.
"השנה היה אלף שמונה מאות ושלושים לפי השנים של מושיענו", ומרי בת ה-14, היא האחות הצעירה מתוך ארבע, בעלת מום ברגלה. השילוב של היותה אישה יחד עם רגלה הצולעת, לשונה המושחזת וליבה הטוב, הופך אותה לכוח עזר מפוקפק בחווה של אביה האלים, שמעביר אותה, או ליתר דיוק מוכר אותה לבית הכומר, שם תשמש כמשרתת ומטפלת באישתו החולה. יש ב"צבע החלב" יופי, התפעמות, תיאורי טבע ראשוניים ופשטות, הנובעים בעיקר מהעובדה שגיבורת הסיפור, שמעידה על מעשה הכתיבה שלה עצמו - "זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי" - היא נערה צעירה שאך זה למדה קרוא וכתוב והיא מתארת את העולם כמי שרק קיבל את המילים לידיו.
מרי כותבת עד שכואבות לה האצבעות, מסתתת את סיפורה, את עצם קיומה - היא חוזרת שוב ושוב על שמה, על האותיות המרכיבות אותו - את העוולות האיומות, המקובלות, שיישארו בצד הלא־מסופר של ההיסטוריה אם לא תכתוב אותם. מאידך, וכמו בסיפור הכי ישן בספר, רכישת הדעת היא גם הגירוש מגן עדן. ידע הוא כוח, אבל במאה ה-19, נערה כפרית עם כוח, דינה להיענש. מרי לא זכתה באור מן ההפקר, ואת הבערה תשלם.
שפת הכתיבה הייחודית של מרי היא אחד ממאפייניו הבולטים של הספר. ברשימה (חיובית בעיקרה) ב"הארץ" טענה רות אלמוג שתרגום הספר לעברית "פגום", "מכיוון שאין שום ישראלי(ת), ששפת אמו עברית, שהוא יליד המקום הזה, שמדבר כמו מרי בתרגום, יהיה זה בפרוורים, יהיה זה בעיירות הפיתוח, יהיה זה בשכונות העוני... מתעוררת בעיה של אמינות". אכן, זו מלאכה קשה במיוחד לתרגם ספרים שנכתבו בשפה מקולקלת. אבל החוכמה היא לא לעברת אותם ולהעניק להם ניב מקומי, אלא לייצר להם זרות אחידה, בעלת מבנה דקדוקי פנימי סדור משל עצמם, כזה שיאפשר לקורא לדמיין את הטריטוריה האחרת שהספר נמצא בה ולא להשקיע אותה בהווה שלו. אם עשה המתרגם עבודתו נאמנה, הופכת השפה החדשה לליריקה שיש בה פיוט והיגיון פנימי. דווקא שימוש בעגת שיכונים ישראלית נמוכה של היום היה יוצר זיוף שגוי, כי הלא אין בישראלית מדוברת, וגם לא היו, לא סינרים מעומלנים ולא כובעי משרתות לבנים.
עוד טוענת אלמוג שהמקור האנגלי מתאפיין ב: "סגנון פשוט, משפטים קצרים ותמציתיים, שימוש רב בו' החיבור, לשון המושפעת מן הסגנון של התנ"ך או לפחות מן הפרקים הראשונים של ספר בראשית", ושאלו נעדרים בתרגום העברי. הציטוט הבא, כמו רבים אחרים, מוכיח אחרת: "ובבוקר ובערב הערפל ירד על הגבעות ועשה אותם רכות יותר ואת האוויר סמיך יותר". נכון שלמקרא השורות העילגות הפותחות את הספר עלול הקורא הביקורתי להניח את הספר ברתיעה, מחשש לטקסט מעושה, מין מחזה רע ועמוס שטיקים, אבל המחברת, נל ליישון, שהיא מחזאית ותסריטאית לצד היותה סופרת, רוקמת בבטחה את עולמה המצומצם, דמותה הכובשת ולשונה של מרי, כשהתרגום המצוין של רותם עטר משלים את המלאכה.
"צבע החלב", נל ליישון, מאנגלית: רותם עטר, תשע נשמות, 219 עמודים
הביקורת פורסמה ב"7 לילות", "ידיעות אחרונות".