לא רק חותלות: הסרט על ג'יין פונדה מרתק
"ג'יין פונדה בחמש מערכות", הסרט הדוקומנטרי של HBO על חייה של הכוכבת בת ה-80, מביא את דמותה הצבעונית ורבת הפנים - מהמחאה נגד מלחמת וייטנאם, דרך האוסקר ועד קלטות הכושר. הוא מחולק לתחנות לפי הגברים בחייה, אך היתרון הגדול שלו הוא פונדה עצמה
טווח התנועה של ג'יין פונדה, כמו שהוא בא לידי ביטוי במהלך 80 שנותיה (שתזכה לחיים ארוכים), הוא כנראה מה שהופך את "ג'יין פונדה בחמש מערכות", הסרט החדש של HBO (שעלה אתמול, ג', ב-yes, HOT וסלקום TV) למוצר מוצלח כל כך. רובנו חיים חיים שנעים בטווח יחסית מצומצם, אבל החיים של פונדה איכשהו לקחו אותה לקצוות. בדיעבד הם מתבררים כשילוב כמעט אבסורדי בין מסע חיפושים חסר שקט אחרי הזהות שלה ומצד שני דעתנות ואומץ (וכסף). פונדה תמיד הלכה עד הסוף, גם אם לא תמיד מהסיבות הנכונות, ולא פלא שסרט של שעתיים וקצת על פונדה עובר כמו שתי דקות, ועדיין משאיר בחוץ לא מעט אפיזודות מעניינות מחייה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"השוטר הטוב" בגרסה האמריקנית לא דומה למקור אבל חביבה
"רוצחות מבית טוב": חוה יערי עדיין מעניינת את הצופה
"מעורב ישראלי": מתעכלת בקלילות
"הרבה אנשים הגדירו אותי", מספרת פונדה בסרט, "וכולם היו גברים". אמירה שמן הסתם הקלה על הבמאית, סוזן לייסי ("ספילברג"), לחלק את הסרט לחמש מערכות – ארבע הראשונות הם ארבעת הגברים שהשפיעו על פונדה. זה התחיל מאבא שלה, הנרי פונדה, אחד השחקנים האמריקנים המוערכים אבל אחד האבות הפחות מוצלחים, מסתבר. ממנו עברה פונדה למערכת יחסים עם רוז'ה ואדים, הבמאי הצרפתי שהפך אותה לשיבוט של בריז'יט ברדו בסרט "ברברלה".
כשפונדה גילתה את עולמו הקסום של האקטיביזם החברתי בתקופת מלחמת וייטנאם ולוואדים זה פחות התאים, היא עברה לטום היידן, ליברל אקטיביסט שהמריץ את הפן החברתי שלה. בתקופתו היא הגתה את קלטות הכושר שהפכו למכרה זהב, זהב שהוקדש כולו לפעילות החברתית שלה ושל בעלה. כשהיא רצתה לחזור לקולנוע והיידן פחות, היא עשתה פניית פרסה ועברה לטד טרנר – כנראה ההופכי של היידן. אחרי שנים של מלחמה בקפיטליזם ובממסד היא התחתנה עם טרנר, המייסד השמרן של CNN ואייל הון אמריקני. עבורו היא הסכימה לפרוש לכ-15 שנה מהקולנוע ולצמצם את הפעלתנות הפמיניסטית שלה, עד שהבינה שאם היא לא תעשה לביתה היא כבר לא תעשה את זה לעולם. המערכה האחרונה בסרט, בהתאמה, נקראת על שמה של פונדה עצמה.
התלאות של פונדה מקבילות באופן מהנה לתלאות ארה"ב עצמה. בכל שלב פונדה מחפשת את עצמה, מאמצת אישיות ומתמסרת אליה בהתלהבות, כמו הביצה שהתחפשה, רק כדי לגלות שגם הפעם זאת לא היא ולעבור הלאה. האמריקנים לא ידעו איך לאכול את קלחת הניגודים הזאת – את הצילומים שלה עם לוחמים וייטנאמים בהאנוי הם לא שוכחים לה. באותה נשימה הם לא מסוגלים להתעלם מכישרון המשחק שלה כשממש רגע קודם העניקו לה את האוסקר הראשון שלה על תפקידה ב"נערת הטלפון והבלש".
פונדה כבר פרשה את מסע החיפושים שהוא חייה לא מזמן באוטוביוגרפיה My life so far, שהפכה לרב מכר. אבל הוורסיה הקולנועית של מסע החיפושים
הזה, כשהוא מגובה באוצר ארכיוני אדיר ובעיקר במרואיינת רהוטה, נהדרת, חכמה וחשופה (לייסי ראיינה את פונדה במהלך שנתיים), נותן עוד עומק לסיפור חייה של פונדה. אומנם יש כמה מרואיינים שנשארו בחוץ (כמו הבת שלה וונסה, מנישואיה לואדים, ופיטר, אחיה, שהראיונות איתו הם ישנים ולא נערכו לטובת הסרט), אבל מינון רגיש ונכון של התייחסות לעולם הפנימי של הסטארית ולאירועים שהובילו אותה מבחוץ, וכמה חברים טובים שהשלימו את התמונה, נותנים לאגדת החיים של פונדה את המוניטין המבדר והמרתק שהיא הרוויחה ביושר.
