הסופר עמוס עוז הלך לעולמו
אבידה ענקית לתרבות הישראלית: הסופר המוערך ועטור הפרסים עמוס עוז, ממעצבי היצירה העברית המודרנית וחתן פרס ישראל, מת בגיל 79 ממחלת הסרטן. הוא השאיר אחריו עשרות ספרים וקלאסיקות שתורגמו לשלל שפות, ובהם "סיפור על אהבה וחושך" ו"מיכאל שלי". הוא היה מזוהה עם השמאל הציוני בישראל, ומהבולטים בתנועת "שלום עכשיו"
עמוס עוז, מענקי הספרות הישראלית בכל הזמנים, הלך היום (ו') לעולמו בגיל 79 בתום מאבק עם מחלת הסרטן. הוא הותיר אחריו אישה - נילי, ושלושה ילדים: פניה, גליה ודניאל. ספריו של עוז תורגמו לכ-40 שפות והוא נחשב לסופר הישראלי הנודע והנקרא ביותר בעולם. עוז זכה בעשרות פרסים ספרותיים בארץ ומחוצה לה, בהם פרס ישראל, פרס ביאליק ופרס גתה, הנחשב לפרס השני בחשיבותו אחרי פרס נובל לספרות. במהלך 2018 אף זכה בפרס להנצחת טולסטוי, אחד הפרסים הספרותיים היוקרתיים ביותר ברוסיה, על הרומן "הבשורה על פי יהודה". בשנים האחרונות עלה שמו של עוז, מעמודי התווך של הספרות, התרבות והחברה בישראל, כמועמד מוביל לזכייה בפרס נובל. טקס אשכבה לזכרו ייערך ביום שני בצוותא תל אביב בשעה 12:00. ארונו יוצב במקום החל ב-10:30. בשעה 15:00 תתקיים ההלוויה בקיבוץ חולדה שלא יישאו בה הספדים.
נשיא המדינה ראובן ריבלין ורעייתו נחמה הביעו את צערם על מותו: "סיפור על אהבה ואור ועכשיו, חושך גדול. עצב יורד עלינו עם כניסתה של השבת. נפיל ספרותי. תפארת יוצרינו. ענק רוח. נוח בשלום יקירנו עמוס. נעמת לנו מאוד".
משפחתו של עוז, שהיה חתום על כרטיס אדי, ביקשה לתרום את איבריו - על כן הוצאו קרניות עיניו ויושתלו בחולים הממתינים לכך.
עוז נחשב מבכירי הסופרים בארץ מהעשור השני להקמתה ועד ימיו האחרונים. הוא נמנה על כותבי דור המדינה, שהחלו לכתוב בשנותיה הראשונות של ישראל ויצרו את הבסיס לכתיבה העברית המודרנית. בספר "ממה עשוי התפוח" צוטט אומר: "לכל איש יש לפחות שני סיפורים בהמשכים, שתי ביוגרפיות. האיש הוא צירוף הדברים שעשית וחלמת לעשות. הביוגרפיה ההיפותטית הפנימית שלי היא כל מה שכתבתי בימי חיי ואין לי מה להוסיף עליה. והיא יותר הביוגרפיה שלי מאשר צירוף התעודות והמסמכים שיש לי במגירה, או חשבון הבנק שלי, או התחנות שעברתי בחיי".
ספריו הרבים, שהתקבלו באהבה מצד הציבור ובשבחי הביקורת, ראו אור החל משנות ה-60, ועסקו בקורות ישראל מימי היישוב, דרך קום המדינה והאירועים החשובים לאורך שנותיה ועד היום. במהלך השנים הוציא תחת ידיו למעלה מ-20 רומנים וקבצי סיפורים ו-11 ספרי עיון ורשימות. עוז הוא מחברן של קלאסיקות כמו הרומן האוטוביוגרפי עטור השבחים "סיפור על אהבה וחושך" (2002), יצירות פופולריות כמו "מיכאל שלי" (1968) או "קופסה שחורה" (1987), וספרי עיון בהם עסק בחברה הישראלית, כמו "באור התכלת העזה" (1979) ו"פה ושם בארץ ישראל" (1983), ובמעשה הכתיבה עצמו, ב"מתחילים סיפור" (1996) ו"ממה עשוי התפוח" (2018). חלק מספריו שולבו כקריאת חובה בתיכונים בישראל, לקראת הבגרות בספרות.
לאורך חייו עוז לא היסס להשמיע בציבור את דעותיו על סוגיות פוליטיות וחברתיות, ובראשן דאגותיו באשר להתרחקות מפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. עם השנים הפך אחת הדמויות המזוהות ביותר עם השמאל הציוני בישראלי. בריאיון ל-BBC בשנת 2016 אמר: "קראו לי בוגד המון פעמים בחיי, המון פעמים. אפילו לאחרונה ממש. אני חושב שאני בחברה נהדרת. ההיסטוריה מלאה בגברים ונשים שהקדימו את זמנם והואשמו בבגידה על ידי חלק ממתנגדיהם". באותו ריאיון הוסיף כי ביקורת על מדינת ישראל היא לגיטימית, אך "כשאומרים שישראל צריכה להימחק - זהו המקום בו אנטי-ציונות הופכת לאנטישמיות".
עוז נולד ב-1939 בירושלים, בן למשפחה רוויזיוניסטית ובעלת ייחוס ביישוב היהודי. אביו היה חוקר הספרות יהודה אריה קלויזנר, ודודו, יוסף קלויזנר, חוקר ספרות והיסטוריון. בהיותו בן 12 אימו שמה קץ לחייה, ואת שנות נעוריו העביר בקיבוץ חולדה בחיק משפחה מאמצת - משפחתו של ראש עיריית תל-אביב רון חולדאי. נופי ילדותו בירושלים ובקיבוץ שימשו לא פעם רקע ומקור השראה ליצירותיו העתידיות, ובראשן, "סיפור על אהבה וחושך", המגולל את סיפורה של משפחתו. שם, בספרו האישי ביותר, נדרש באופן ישיר לשאלת התמהיל בין האמת והבדיון ביצירתו: "כל סיפור שכתבתי הוא אוטוביוגרפי, שום סיפור אינו וידוי", כתב. לפיו, "מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה - טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב, אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא".
לאחר שירותו הצבאי בנח"ל, השלים תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגי הספרות והפילוסופיה. מאוחר יותר המשיך ללימודי תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה. בתום לימודיו עסק בהוראה בבית הספר התיכון בקיבוץ חולדה, אליו הצטרף כחבר מן המניין. בשנת 1986 עזב את הקיבוץ יחד עם אישתו ושלושת ילדיו ועבר להתגורר בערד. בשנותיו האחרונות חי בתל אביב.
הספר הראשון שפרסם עוז היה קובץ הסיפורים "ארצות התן", שראה אור בשנת 1965. שנה לאחר מכן התפרסם רומן ראשון פרי עטו - "מקום אחר". כבר בתחילת דרכו משך סגנונו הספרותי את תשומת לב הקוראים ומבקרי הספרות, ויצירתו סומנה כאחת המבטיחות והמובילות בקרב בני דורו. אולם את פריצת הדרך המשמעותית בקריירה שלו, חב עוז לרומן "מיכאל שלי". הרומן מתרחש בירושלים של שנות ה-50 ומתאר מערכת יחסים נואשת בין גבר יציב ושקול לאישה סוערת ומעורערת בנפשה. הספר זכה להצלחה גדולה בישראל ומחוצה לה (מאז פורסם תורגם ליותר מ-30 שפות), הקנה למחברו מקום של כבוד בראש היצירה הספרותית הישראלית, ונבחר לאחד ממאה הספרים החשובים במאה ה-20 במסגרת סדרת ספרי מופת של הוצאת "ברטלסמן" הגרמנית.
בתחילת דרכו הספרותית הרבה עוז להציג גיבורים אשר חיים על הגבול שבין דחפים אפלים לבין עולם השגרה היציב, כשברקע ניצבת לרוב החברה הקיבוצית, שזוכה לביקורת לא מבוטלת. בהמשך דרכו המעיט בכתיבה סימבולית ופנטסטית ונטה לריאליזם, המתמקד בתיאור המציאות הישראלית כפי שראה והבין אותה. לצד הרומנים, הנובלות והמסות שחיבר, פירסם מאמרים פובליציסטיים בעיתונים בארץ ובעולם, בהם גם "הניו יורק טיימס".
ממלחמת ששת הימים ואילך עוז הביע בהזדמנויות רבות ביקורת על מצבם של הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה, ההתנחלויות והשפעת הכיבוש על החברה הישראלית. הוא היה בין הבולטים שבאנשי תנועת "שלום עכשיו" מאז היווסדה ב-1977. בהלווייתו של נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס הביע את אמונתו בפתרון שתי המדינות: "יש אומרים שהשלום אינו אפשרי, אבל הוא לא רק אפשרי - הוא הכרחי ובלתי נמנע, פשוט משום שאנחנו לא הולכים לשום מקום, אין לנו לאן ללכת מכאן וגם הפלסטינים לא הולכים לשום מקום. אין מנוס מלחלק את הבית הזה לשתי דירות ולהפוך אותו לבית דו משפחתי. עמוק בלב, כמעט כולם בכל הצדדים יודעים את האמת הזאת".
עוז כיהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, והוא מופקד על הקתדרה לספרות על שם ש"י עגנון. הוא שהה כעמית, סופר ופרופסור אורח באוניברסיטאות רבות בהן האוניברסיטה העברית, אוקספורד, ברקלי, בוסטון ופרינסטון. ב-1991 הוא נבחר כחבר מן המניין באקדמיה ללשון העברית.
חלק מספריו של עוז זכו לחשיפה נוספת כאשר עובדו למסך הגדול. "מיכאל שלי" עובד לקולנוע על ידי דן וולמן ב-1975, בכיכובם של עודד קוטלר ואפרת לביא; ב-1992 עובד לקולנוע רומן המכתבים "קופסה שחורה" בידי הבמאי יעוד לבנון; הספר "פנתר במרתף" הוסרט בידי הבמאית האמריקנית לין רות' (תחת השם "The Little Traitor") ויצא ב-2007. אך ייתכן כי העיבוד הקולנועי הפופולרי מכולם הוא זה שנעשה על פי ספרו המונומנטלי של עוז, "סיפור על אהבה וחושך", בשנת 2015. הסרט נכתב ובוים על ידי נטלי פורטמן, שאף שיחקה בו בתפקיד הראשי בתור אמו של עוז, והוקרן לראשונה במסגרת פסטיבל קאן.
בריאיון שנערך עמו ב"ידיעות אחרונות" ב-2017, עם צאת ספרו "שלום לקנאים", ובו שלוש מסות העוסקות בקיום הישראלי, היהודי והאנושי, דיבר עוז על יחסיו עם השפה העברית, סביבה טווה את חייו: "כשהייתי ילד היו בעולם פחות מחצי מיליון איש שדיברו עברית בחיי היומיום, רובם הגדול בארץ. כשסבא שלי היה ילד היו בכל העולם לא יותר מכמה מאות דוברי עברית בחיי היומיום. אני לא מדבר על כאלה שהלכו לבית הכנסת והתפללו בעברית או בשולחן הסעודה. כמה מאות בימי סבא שלי, פחות מחצי מיליון בילדותי, כעשרה מיליון היום. כולל הרבה מאוד פלסטינים, וכולל לפחות מיליון בני אדם מחוץ לישראל".
באותו ריאיון הביע את אהבתו הבלתי נדלית לשפה: "אין תופעה כזאת בדברי ימי העמים. לא רק זה. הלשון, שכללה פעם כמה עשרות אלפי מילים תנ"כיות, יש בה היום מאות אלפי מילים שרבות מאוד מהן נגזרות מהמילים הישנות. מצד אחד זה ניצחון שאין כמוהו, אין לו אח בהיסטוריה ככל שאני יודע. מצד שני בהחלט יש סכנה, מפני שאני לא יודע באיזה עולם נחיה מחר ואני לא יודע אם גם הילדים והנכדים והנינים שלנו יבחרו בעברית".
לפנייה לכתב/ת 
