עירום נשי ומסיבות חשק: לגלם את ברלוסקוני בסרט חדש
ראש ממשלת איטליה לשעבר עומד במרכז סרטו החדש של הבמאי המוערך פאולו סורנטינו, "לורו", שמוקרן בפסטיבל חיפה. "ברלוסקוני הוא כוכב קולנוע שמשתמש בטכניקות הוליוודיות", הוא מסביר בריאיון את הבחירה לעסוק בו. "שיקפנו את המציאות, כמו עיתונאים", מוסיף השחקן שמגלם אותו בהתייחסות לתיעוד של יחסי מין בין נשים צעירות וגברים כוחניים מזדקנים
ההיסטוריה יודעת לספר על לא מעט מנהיגים נהנתנים בעלי שיגעון גדלות שהתעסקו יותרבעצמם מאשר באומות אותן הם הובילו. לפני קים ג'ונג און היה את מועמר קדאפי, לפני רג'פ טאיפ ארדואן היה את הסולטן העותמני איברהים הראשון, לפני אידי אמין היה את הקיסר נירון. ולפני דונלד טראמפ היה סילביו ברלוסקוני. מיליארדר, שנודע כטייקון תקשורת ובעליה של קבוצת הכדורגל מילאן, הפך לראש ממשלת איטליה והנחיל לפוליטיקה המקומית תככים, מזימות ושערוריות, ובחר לנהל את ענייני המדינה כפי שהוא נוהג לנהל את עסקיו. הבמאי פאולו סורנטינו בחר להקדיש את סרטו החדש "לורו" (Loro) לברלוסקוני ולהתנהגותו – לא בהכרח כפוליטיקאי, אלא כאדם פרטי מזדקן והולל.
"לורו" (או בתרגום לעברית – "הם"), שיוקרן מחר (א') בפסטיבל חיפה, הוא סרטו השמיני של הבמאי האיטלקי בן ה-48 שהפך לשם דבר בקולנוע העולמי, אחרי סרטים מרהיבים כמו "זה בוודאי המקום" (עם שון פן) וגיחה מוצלחת לטלוויזיה ב"האפיפיור הצעיר" (עם ג'וד לאו), הוא קיבל מעמד של גאון אמיתי אחרי זכייתו באוסקר הזר על "יפה לנצח". השחקן טוני סרווילו, שכיכב באותה יצירת מופת נדירה בדמות בדיונית של סופר בשם ג'פ גמברדלה שניחן ברגישות מעודנת לסביבתו, מופיע פה כברלוסקוני מהמציאות, בגרסתו הצעקנית. זהו שיתוף הפעולה החמישי בין סרווילו לסורנטינו, והוא גילם בשירותיו בעבר ראש ממשלה איטלקי אחר – ג'וליו אנדריאוטי הנודע לשמצה בדרמה הפוליטית "האלוהי" (El Divo). כמו בסרט ההוא מ-2008, גם הפעם השניים בוחנים את המרחבים האינטימיים של המדינאים בעלי הנוכחות הפומבית. אבל אם במקרה של אנדריאוטי היה מדובר בקנוניות חשאיות מאחורי הקלעים, הרי שבמקרה של ברלוסקוני הכול על הבמה ובליווי זיקוקים, זמרים, רקדניות בתלבושות מרהיבות או ללא תלבושות כלל.
"ברלוסקוני הוא כוכב-קולנוע, לא הוגה דעות. הוא משתמש באותן טכניקות כמו שחקן הוליוודי", אומר סרווילו בן ה-59, "הוא מטמיע בתוך התת-מודע שלו את הרעיון שהוא מופיע בפני הקהל שלו. לא מול בוחרים שמעוניינים שהוא ייצג את הטענות והדאגות שלהם, אלא אנשים שהוא מעוניין לפתות. הפוליטיקה שלו אינה מבוססת על רעיונות, אידאולוגיות וקונספטים, היא מבוססת על פתיינות".
"לורו" יצא לבתי הקולנוע באיטליה מוקדם יותר השנה כסרט בשני חלקים שהופצו בהפרש של שבועיים. בהקרנות בפסטיבלים בינלאומיים כגון טורונטו וגם בחיפה, הוא מוצג במתכונת של סרט בודד בן 145 דקות ובמהלכו אנו נחשפים לפלייבוי שאפתן בשם סרג'יו מורה (ריקרדו סקמרציו) מהפריפריה של איטליה שמנסה לעשות את זה בגדול ברומא. הוא הופך לסוכן דוגמניות, או במלים אחרות לסרסור, ויוזם מסיבה גדולה ומושחתת בווילה מפוארת בסרדיניה. מלבד היותה ממוקמת היטב בלב נופים מוריקים, היא גם קרובה מאוד למשכנו של ברלוסקוני. וכך באמצעות מוזיקה, נשים ואווירה טובה (המתוגברת באופן כימי), הוא מצליח לחתור לעבר הפוליטיקאי שנמצא בעיצומו של מהלך פוליטי ערמומי לחזור לשלטון אחרי מפלה. מהצד אנו צופים כיצד פוליטיקה מלוכלכת משתלבת בהתנהגות לא מוסרית, ובנרקיסיזם של אדם רב עוצמה, שמסרב להזדקן, ומתעקש להוכיח את אונו הרב באמצעות כוחו וכספו.
מבחינה זו, ברלוסקוני קדם לטראמפ, אבל עוד הרבה לפני שניהם שלט באיטליה קליגולה, הקיסר הרומאי המשוגע שיזם אורגיות ענק בארמונו. קליגולה אף זכה לביוגרפיה תקופתית שנויה במחלוקת בבימויו של טינטו בראס ובכיכובם של מלקולם מקדאוול והלן מירן. ההפקה האיטלקית-אמריקנית מ-1979 כללה סצנות סקס בוטות על גבול הפורנוגרפיה, ונראה כי סורנטינו מתכתב איתן בסרטו הרווי בעירום נשי ובמסיבות חשק פרועות. "סרטי סופט-קור אינם יחודיים לאיטליה, אבל ברלוסקוני פשוט אימץ את זה לטלוויזיה שלו. צריך לזכור שהוא גבר בן 80 שגדל בתקופה ההיא וכך הוא זוכר אותה", אומר סורנטינו. סרווילו מצדו מזהה את הקשר בין כוח ומין, בין פוליטיקה לארוטיקה, כפי שבאו לידי ביטוי ברומא העתיקה של קליגולה ונירון, דרך איטליה הפשיסטית של בניטו מוסוליני לזו הצורמנית והמושחתת של ברלוסקוני.
"אני חושב שהתקשורת התמקדה באירועים ספציפיים שצפו מעל לפני השטח, מרכיבים ייחודיים באישיות של ברלוסקוני. בעקבות האופי שלו היו בין האירועים גם כאלו שהיו קשורים לכוח ומין. ברלוסקוני עצמו הציב את עצמו בתוך הזירה הפוליטית כמפתה הגדול, ויש רמיזות לכך, לא בהכרח ראיות, שהוא הקיף עצמו בסביבה מינית ואירוטית. ברלוסקוני הביא היגיון של מיניות זכרית כוחנית, ושילב אותו בזירה הפוליטית. יש סופר בשם קרלו אמיליו גאדה שהציג דיוקן של מוסוליני המתרכז באונות שלו, ובהצלחה שלו בפיתוי נשים. זו דרך לשבות את תשומת לבו של הקהל, לשלוט באשליות שלו, וזו דרך עבור ברלוסקוני ודומיו להשתמש במין כדי למשוך את ההמונים לכל סוגיה שעומדת על הפרק, ולהקסים אותם עם אשליות של רדידות במקום לחדור עמוק פנימה".
בהקשר של בין מין לכוח, "לורו" מציג תמונה עגומה של הקשר המיני בין נשים צעירות וגברים מזדקנים, עשירים וכוחניים. למעט דמות אחת של נערה צעירה בשם סטלה הדוחה את חיזורי ברלוסקוני ומכנה אותו פאתטי, רוב רובן של הנשים בסרט מתמסרות מרצון לחסדי הגברים הנכלוליים והדביקים. "כל דבר שדיברנו עליו בנוגע לסקס, נשים צעירות עם גברים מבוגרים, חייב להיות כלול בתוך התשתית שברלוסקוני יצר", מסביר סרווילו, "הוא מחשיב את עצמו לאל-מוות שיכול למתוח עד הקצה את המגבלות של החיים. הוא מאמין שהוא לא ימות, ועל כן חווה את העולם כבלתי מרוסן".
ברוח הפוליטיקלי-קורקט הנוכחית, להביע ביקורת על התנהלותן של הנשים הפתיניות בסרט היא בחירה אמיצה, אולם סורנטינו קובע כי מדובר פשוט בשיקוף של המציאות. "אני לא חושב שהיינו אמיצים כלל וכלל, הגישה שלנו הייתה כמו עיתונאים שמדווחים על המציאות בשטח. היינו די מוגבלים מבחינת החומרים שיכולנו לעבוד עליהם", הוא אומר ומבהיר, "אין סצנה בסרט שבה נשים מוכנות לעשות הכול על מנת להיות עם גבר חזק, אבל יש נערה אחת, שהיא הנערה היחידה שברלוסקוני באמת רוצה לפתות. אבל היא אומרת לו שהיא אינה מעוניינת, ואינה נענית להצעותיו".
הדמות של ברלוסקוני כל כך שונה מזו של ג'פ גמברדלה מ"יפה לנצח", אף ששניהם מתנהלים באותה סביבה מושחתת ומשחיתה של הבורגנות האיטלקית הוולגרית. כשסרווילו, שכאמור גילם את שניהם עבור סורנטינו, עומד על ההבדלים, הוא מדמיין את המפגש בין השניים: "זו היפותזה מאוד מעניינת, אני לא חושב שלברלוסקוני וג'פ יהיה הרבה מה לדבר אם יפגשו", אומר סרווילו.
"יש להם מושג שונה לחלוטין לגבי יופי. ג'פ רואה יופי כמשהו שהוא חבוי שלפתע מגלה את עצמו. ואילו לברלוסקוני יש תפיסה של יופי כמשהו שהוא פומבי שיווקי, גס, מתוכנן וכופה את עצמו עליך. כך שהם מחזיקים בתפיסות אחרות לחלוטין של יופי. עבור ג'פ היופי הוא משהו שעובר לידך, ואתה חושש שתחמיץ אותו או שכבר החמצת אותו, אבל אם תהיה קשוב ורגיש תוכל להבחין בו אפילו שהוא חמקמק. ברלוסקוני לעומת זאת חושב שהוא לופת את היופי בידיו באגרופיו. גם המסיבות שמופיעות ב'יפה לנצח', מהסוג שברלוסקוני בוודאי גם היה מבלה בהן, הן מסיבות אלכוהול שבהם אנשים שותים עצמם לדעת כדי לשכוח, יש להם אובססיה לשכוח מה קרה בעבר. אלו הן מסיבות של החיים עכשיו, ממש ברגע זה. זה מה שחשוב".
"דמות בדיונית מאפשרת חירות רבה יותר לדמיון של השחקן וליצירתיות שלו. דמות אמיתית מציבה את השחקן במרכזה של מציאות שלקהל יש מושג לגביה. כשחקן אתה נאבק בכך ועליך להפתיע את הצופים, ולהציג בפניהם פרשנויות משכנעות אחרות בנוגע לאדם שהם מכירים".
עלילת "לורו" מתחוללת לקראת הכהונה השלישית והאחרונה (נכון לעכשיו) של ברלוסקוני שהיה בעשור השביעי לחייו באותם הזמנים. סורנטינו נמשך, כך נדמה, לדמויות של גברים מזדקנים המנסים לשמר את חיוניותם בגילאים מאוחרים. כך במקרה הנוכחי של ברלוסקוני, ולפני כן במקרה של ג'פ גמברדלה ב"יפה לנצח" או בדמויות שגילמו מייקל קיין והארווי קייטל כשוהים בבית מרגוע בדרמה "נעורים" מ-2016. סורנטינו, שאיבד את שני הוריו בגיל 17 אחרי תאונה קטלנית (והחליט בעקבות כך לנטוש את לימודי העסקים ולהתעסק בקולנוע), רומז כי האובדן הוא זה שדוחף אותו לעיסוק בגברים מזדקנים. "ב'נעורים', הדמות של מייקל קיין מצטטת את המשורר נובאליס, כשהוא אומר: 'אני כל הזמן מחפש את האב. אני כל הזמן מחפש את החזרה הביתה'. זו גם התשובה הפסיכואנליטית שלי".
אחרי כל כך הרבה יצירות מופת, בהן ניסחת סגנון אישי מובהק וברור לכולם, האם אתה רואה את עצמך כבר כמאסטר אמיתי כפי שרבים רואים אותך?
"אני ממש לא רואה את עצמי כמאסטר, ממש לא. אני מקווה שבסרט הבא שלי אנשים לא יזהו שמדובר בסרט שלי כי הוא יהיה כל כך שונה".
אבל אפשר להניח ששוב אתה וטוני תשתפו פעולה יחדיו. גם זה סימן היכר לסרט של סורנטינו.
"אנחנו אף פעם לא יודעים מה יהיה הפרויקט הבא שלנו, זה היופי שבזה. אבל אני בטוח שאנחנו נעבוד ביחד שוב".
