"כך להישאר לעולם": שמורת טבע ספרותית, מוגנת מדי

"אני דומה בעיניי לעכבר המתחבא בחורו ומשקיף ממחבואו על החיים. החיים עוברים בחוץ על פניו בלי שיתערב בהם". עדויות אופי כמו זאת שבות ומבצבצות לאורך הספר הקצרצר והעכברוני הזה. "יש מי שמטפס על האוורסט", כותב המחבר, מצטנע־מתפאר בפני עצמו, "אני – סערה בכוס מים גם היא הרפתקה בשבילי". מילימטרי, זערורי, מיקרוסקופי. שוב ושוב חוזרים תארים כאלו לאורך הספר, שמוצג כגרסה כמעט לא ערוכה של מחברת ממשית, אחת מני רבות, ביומן הפואטי המתמשך שכתב יונה אלון (1935־2013) בעשור האחרון בחייו.

"כך להישאר לעולם", השם שנבחר לספר המודפס, מבטא דווקא רגש בלתי עכברי בעליל. השאיפה לחיי נצח. ובאמת, שיאה הדרמטי של היצירה הזאת היא ההחלטה להוציאה לאור, לשלוף את העכבר ממחבואו ולאפשר לו, בדיעבד, לדבר אל הרבים. "יש שעות שבהן אני חדל להיות איש החברה האנושית", הוא כותב, "בעל, אבא, איש משפחה, תושב". אלה הם רגעים של האזנה למוזיקה גדולה, של השתקעות בספרות מרוממת. אבל לעמדה הסבילה של צריכת אמנות הולכת ומצטרפת היכולת של המחבר לייצר בכוחות עצמו רגעי נצח כאלו. אחרי שנים שלימד את עצמו בסבלנות, בהתמדה, לכתוב כהלכה. הספר כתוב כתצוגה של ההלכה הספרותית הזאת: סדר יום עקבי ומחזורי, התנתקות מההווה, פרקטיקה גופנית ומנטלית סביב הכתיבה שאלון מקביל לחיי נזירות ולעיון תפילה.

לא מוזכרים כאן טלפונים סלולריים. גם לא חיפושים בגוגל. אלון מתאר בפירוט את הכתיבה הידנית, את מד הדיו בעט, את תנועת היד הכותבת. כשמתקלקל שלט הטלוויזיה, הוא נכנס ללחץ, מזעיק אליו את בנו. "כל חיי פחדתי פחד מוות ממכשירים ומכונות", הוא מסביר במקום אחר. הספר הזה מעצים את הרושם של שמורת טבע ספרותית. האיש שכל חייו התמסר לספרות מבלי לזכות בהכרה, הנזיר המבודח הזה שלא השתלב במערכת ("יונה היה הכי מפונק בפלמ"ח", הוא מצטט את האזכור שלו בספר "ילקוט הכזבים". ובמקום אחר, את הלעג הקיבוצניקי, הצברי, כלפי רגישותו ואופיו החריג), שחי ועבר בשולי חוגי האמנות והאקדמיה – מתעלה על הכישלון החברתי והשיווקי הזה וכותב כביכול לעצמו. חף משיקולי התקבלות וקריירה.

הספר אמנם חוגג את הפנטזיה של ספרות נקייה מחוליי הזמן, של התגברות על מין הפרעת קשב קיומית שבה הכתיבה והדיוקן העצמי נתפסים כיעד רוחני – אבל קל לקרוא בו דווקא כתוצר מובהק של התקופה הזאת. לכאורה, אלון פיתח איכויות כתיבה כמו זניות. בפועל, התיעוד העצמי, היומן הפואטי, מייצרים מעין ספרות אינסטגרם: המינימליזם המוקפד, התיעוד העצמי המתבדל, החשיפה, המדידה העצמית הבלתי פוסקת ביחס למי שהייתי אמור כבר להיות - מצליחן, משפיען, אמן ידוע. ובעיקר הרצון העז, הבלתי מרפה, למצוא חן, להתחבב, להיאהב. מול האזכורים של האם הממשית הזונחת, מול עקבות הביוגרפיה הטראומטית של אלון, ניצבת האפשרות לזכות בפיצוי אחר.

באחרית הדבר מתמקד עורך הספר והמוציא לאור, אוריאל קון, בהקבלה בין גופו הרזה של אלון – לבין היעדר השומנים, הקלילות, השקיפות שמאפיינים את כתיבתו. החלקים היפים והמוצדקים בספר משקפים אכן את הניקיון הממוקד הזה. אז אפשר להרגיש את הטכניקה הציורית שהוא פיתח. את האפקט הכמו יפני שבו הפנים והחוץ נוגעים זה בזה, במפגש בין תמונת הנוף ותחושת הגוף. אז מודגמת ההשתקעות בכאן ובעכשיו, ללא ציפייה לרווח סמלי, למחיאות כפיים. ללא ההאדרה העצמית שמתחפשת לביקורת ולניתוח פסיכולוגי: "אני, יונה אלון, מאשים אותך, יונה אלון. אני מאשים אותך על שבמקום לחיות חיים רגילים של איש רגיל הקדשת את כל זמנך לקריאה, כתיבה ולימוד... במקום לתת לחיים את שלהם – נופש, בידור - תמיד אתה בשלך. הפכת את חייך למדבר שממה בשביל להפיק לעצמך אושר".

הספר הזה ספוג בפחד ממכות ברק, ממכשירים אלקטרוניים, מהתמודדות ישירה עם ההיבט הציבורי של עולם האמנות והמחשבה, מכוחות השוק והפוליטיקה שהם חלק בלתי נפרד מעשייה אמנותית. אלון אמנם שואב השראה ועידוד מהיומנים והמכתבים של קפקא – אבל אין לו עניין בחירות החדה שקפקא מייצר לעצמו ככותב: בביטוי אלים, תוקפני, במשיכה לביזארי ולמגעיל.

"כך להישאר לעולם" מתייחס במפורש לכתיבה ולקריאה כתחליף לאהבת אם. אולם הספרייה משול לחממה מגוננת. יש ערך וחשיבות לסוג כזה של חוויה

 ספרותית. אבל יש גם משהו מוגבל בספרות שהבסיס שלה הוא פחד מפני העולם החיצון מצד אחד – ומצד שני, הפנטזיה על סמכות מוחלטת. הקריצה לכוחו של הקורא להוליד כוכבים, להקים לתחייה את המתים. כלומר, האנונימיים. "ניתנת לנו כעת זכות מוזרה", כותב עורך הספר והמוציא לאור, "לינוק מן הפרוזה" של יונה אלון, "לממש את חלומו הגדול ביותר: להשיבו לחיים בספרות". השילוב הזה של יניקה והקמה לתחייה, של תינוקיות ואלוהיות; הפנטזיה על ספרות טהורה מכוחות השוק שמנוסחת כפרומו לתוכנית מציאות - כל אלה מחכים לטיפול ספרותי שלא מסתפק באהבת הקורא, בחיבתו, בהגנת החממה הספרותית. אלא מוכן להסתכן, מדי פעם, במכת ברק.

"כך להישאר לעולם", יונה אלון, תשע נשמות, 176 עמודים

הביקורת פורסמה ב"7 לילות", "ידיעות אחרונות".