חאלד חוסייני: "אסור לשלוח את הפליטים בחזרה לארצות מוצאם"
"רודף העפיפונים" הפך אותו מרופא לסופר מצליח. משבר הפליטים הפך אותו מסופר לפעיל הומניטרי. ועכשיו חאלד חוסייני רוצה להגיע ללב שלכם עם ספר חדש שנולד מהתמונה המצמררת ההיא, של פעוט סורי שנשטף מת אל החוף
"אם הייתי כותב את 'רודף העפיפונים' היום, זה היה ספר אחר לגמרי - והרבה פחות מצליח", אומר חאלד חוסייני. "הוא ודאי היה נמכר פחות ומתקבל בחשדנות גדולה יותר". חוסייני מדבר על הספר שהביא לו את פרסומו לפני 15 שנה, לפני שפליטים התדפקו על הדלתות באירופה, לפני דונלד טראמפ, לפני האקלים הנוכחי של לאומנות ושנאת זרים, כשהעולם היה לכאורה מקום סובלני יותר לסיפורים על מהגרים אפגנים.
לא בטוח שהוא צודק. הספרים שלו - על כוחן של ידידות ונאמנות באזורים מוכי מלחמה - הם גם היום אמצעי יעיל למירוק המצפון במערב השבע; סיפורים שיחליקו בקלות בגרון גם לתומכי הברקזיט. כפי שמעידה קבלת הפנים החמה לספרו החדש, "תפילת ים", שזכויות התרגום שלו נמכרו כבר ל־27 מדינות.
למעשה, קשה להגדיר את "תפילת ים" כספרות. גם באופן מוצהר, הספר הזה - סיפור קצרצר, מצויר, "לכל הגילים" - נכתב כפרויקט להשבת המודעות למשבר הפליטים העולמי, מתוקף תפקידו של חוסייני כשגריר של רצון טוב מטעם נציבות האו"ם לפליטים. את הרווחים ממכירות הספר תתרום הוצאת מטר הישראלית - כפי שהתחייבו גם שאר ההוצאות בעולם - למען סיוע לפליטים.
"מרוואן יקירי", נפתח הסיפור - מונולוג רגשני שנושא אב סורי לבנו הקטן, בעודם ממתינים לסירה שתחלץ אותם מהתופת ותיקח אותם רחוק משם. הוא מעלה זיכרונות מילדותו בסוריה, מהעיר חומס, מ"הסמטאות ההומות, המדיפות ריח קובה", מ"קול רשרוש עצי זית" - לפני שמלחמת האזרחים חמסה את זיכרונותיו והעלתה אותם באש, יחד עם מבניה המפוארים של העיר. "אומרים, כך שמעתי, שאנחנו אורחים לא קרואים. שאיננו רצויים פה", מסביר האב לבנו רגע לפני שהם מפקידים את גורלם בידי הגלים. "עלינו לקחת את רוע מזלנו למקום אחר".
את ההשראה לסיפור שאב חוסייני מתמונת הדגל של מלחמת האזרחים בסוריה: הצילום המבעית, שבו נראית גופתו של איילן כורדי בן השלוש מוטלת על קו החוף בטורקיה. כורדי נמלט עם משפחתו מסוריה המופגזת בספטמבר 2015 לעבר חופי אירופה, בסירה רעועה - אבל הסירה טבעה ואיתה כורדי, אמו ואחיו. רק אביו ניצל. התמונה, של גופת ילד קטן, זיעזעה את העולם והעניקה למשבר הפליטים פנים וסמל. ספרו של חוסייני מתפרסם לרגל יום השנה השלישי למותו.
"לפני שנתיים הוזמנתי לנאום באירוע של נציבות האו"ם לפליטים בניו־יורק. ביקשו שאקריא קטע מאחד הספרים שלי, אבל רציתי לכתוב משהו מקורי לכבוד האירוע", חוסייני מספר. "חשבתי מה יכול לסמל את משבר הפליטים באירופה, וזה החזיר אותי לתמונה של איילן כורדי על החוף ולאימה שמילאה אותי כשראיתי אותה לראשונה. יכול להיות שאם הייתי רואה את הצילום הזה לפני 20 שנה, התגובה שלי הייתה שונה, אבל מאז שהפכתי אב לילדים, אני מסתכל על העולם מבעד לעדשה של הורה. התמונה גרמה לי לחשוב קודם כל על אבא של הילד, עבדוללה. מה זה אומר להיות אב שכל משפחתו טבעה, שרואה שוב ושוב את תמונת גופת בנו הפעוט בידיים של אדם זר. ואני עדיין חושב על עבדוללה, שצריך להעביר כל יום בחייו עם הידיעה הצורבת. הספר הזה נכתב כי אסור לנו לשכוח את הצילום הזה, גם ממרחק השנים".
הצילום דווקא הוכיח שתמונה אחת, כמאמר הקלישאה, שווה אלף מילים. מה כבר אפשר להוסיף עליו?
"לסיפורים החדשותיים שאנחנו צורכים יש אפקט רגעי. סיפור עלילתי מספק ממד רגשי ולא מתכלה באותה מהירות. הסיפור שכתבתי לא נועד להתחרות בסיפור האמיתי, זה לא הסיפור של איילן. הצילום, והסיפור מאחוריו, סיפקו לי יריית פתיחה למחשבה על התלאות ועל הייאוש שחווים פליטים בעולם, בין אם הם סורים, אפגנים או סומלים. 65 מיליון בני אדם בעולם איבדו את בתיהם והשאירו חיים מאחור. למעשה, מדי שתי שניות הופך אדם במקום כלשהו בעולם לפליט חסר כל. אנחנו צריכים לזכור לא רק את התמונה של גופת איילן, אלא גם את תחושת הזעם הקולקטיבי שמילאה אותנו אז. וכמספר סיפורים, אני מנסה להחזיר את הנושא לתודעה. אני רוצה שהקורא יידע שמאחורי הסטטיסטיקה והמספרים יש בני אדם - וכל אחד מהם זכאי לחיים מלאי חמלה".
שפת המהגרים
יותר מאשר סופר, חוסייני הוא היום פעיל הומניטרי. לפני עשר שנים, בעקבות ביקורו במולדת, הקים עם אשתו את "קרן חאלד חוסייני" שפועלת למען אזרחי אפגניסטן ומממנת, בין השאר, מלגות לימודים, שירותי בריאות מודרניים ומחסה לאזרחים חסרי בית. בביקוריו באפגניסטן מתקבל חוסייני בכבוד השמור למנהיגי מדינות, אבל דוחה הצעות לקחת חלק בפעילות פוליטית. מלבד אפגניסטן, הוא מבקר במחנות פליטים ברחבי העולם, מגייס תמיכה וסיוע בינלאומי. רק בשנה האחרונה ביקר במחנה של פליטים סורים בטריפולי שבלבנון, במקלט לפליטים בסיציליה, ונפגש עם פליטים דרום־סודאנים באוגנדה.
הכתיבה מבחינתו היא עוד דרך לייצר מודעות. "כשהספרים שלי הפכו להצלחה - להפתעתי המוחלטת - גיליתי שאני יכול לדבר על נושאים חשובים, שאנשים מקשיבים לי. אז לקחתי את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים. בין השאר כדי להגיד שאסור לנו לשלוח את האנשים האלה חזרה לארצות מוצאם, כי המקומות האלה לא בטוחים עבורם".
רבים באירופה לא יסכימו איתך. יראו לך דיווחים על עלייה במקרי פשע ואלימות בקרב פליטים. על זינוק בתקריות אנטישמיות שנזקף לחובתם.
"מעשים של יחידים לא צריכים להכתים קהילה שלמה ולא משקפים את התחושות הכלליות של הקהילות האלה. הפליטים הם קורבנות של אפליה, של אלימות וטרור - ולא מחוללי התופעות הללו. אני מודע לכך שיש חלקים בחברה שחושבים אחרת ממני, ולכן אני מנסה, באמצעות הספרים שלי, לתאר פליטים באופן ריאליסטי יותר, על סמך ההיכרות שלי איתם".
בעיניי יש משהו מחליש באופן שבו אתה נצמד בספריך לתיאור של קורבנות חסרי ישע, לנוסטלגיה כמעט פולקלוריסטית. אם מדברים על שינוי תודעתי, מה עם גיבורים חזקים ומרדנים יותר?
"אני לא חושב שנקודת המבט שלי היא של קורבנוּת, אבל אתה צודק - זה לא נכון לחשוב על פליטים רק כעל נזקקים וכעל קורבנות מוחלטים. בארצות־הברית, למשל, פליטים הם נכס אדיר לכלכלה, לתרבות ולחברה. אבל אני חושב שגם בספר החדש הצגתי את הפליטים עם עוצמה - עצם ההחלטה לעזוב הכל מאחור, לסכן את חייהם בים ולהתחיל חיים חדשים במקום זר לחלוטין. זו חוויה קשה שמוכרת לי היטב".
חוסייני מכיר מקרוב את קשיי ההגירה, אבל גם את האופן שבו הם יכולים להפוך לסיפור הצלחה. סיפורו האישי, כבן מהגרים אפגני שהפך לסופר בעל שם עולמי וחשבון בנק מתפקע, מיטיב להציג את ארה"ב כמדינת כל־מהגריה. לפחות בעידן הטרום־טראמפ.
העלילה כבר מוכרת: הוא נולד לפני 53 שנים למשפחה מיוחסת בקאבול. אביו היה דיפלומט שהעניק לילדיו חינוך משובח, אמו מורה לפרסית. בשנת 78' התחוללה באפגניסטן הפיכה נגד השלטון, ואביו של חוסייני איבד את עבודתו ואת מעמדו. "ואז הגיעה הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, ראינו תמונות של טנקים ברחובות והבנו שחיינו הולכים להשתנות מן הקצה אל הקצה".
מסלול הבריחה אמנם היה נוח יותר מזה שמתאר חוסייני ב"תפילת ים" - בהיות אביו דיפלומט בכיר, הוענקו למשפחה אשרות הגירה לארה"ב - ובכל זאת לא פשוט. "הגעתי לארה"ב ושבועיים אחרי זה התחלתי ללמוד בכיתה ט', נער שלא יודע מילה באנגלית. ומילא השפה המילולית - לא שלטתי גם בשפה המנטלית. להוריי לא היה ידע בדברים בסיסיים כמו לפתוח חשבון בנק או להגיש בקשה לקצבה, ואני רק רציתי שמישהו ידבר איתי. צורפתי לחבורה של ילדי מהגרים מקמבודיה, שידעו אנגלית אפילו עוד פחות ממני. אבל כולנו דיברנו את שפת המהגרים".
אחרי התיכון למד רפואה באוניברסיטת קליפורניה. עשר שנים עבד כרופא פנימאי, עד שכתב את "רודף העפיפונים". כשהספר התמקם בראש רשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס" ושל "הטיימס" הבריטי, חוסייני זנח את הקליניקה והתמסר לקריירה של סופר. "בדצמבר 2004 הפסקתי להגיד שאני רופא. אבל מעולם לא הגדרתי את עצמי כסופר, אלא ככותב, כמספר סיפורים", הוא אומר.
הספר, שהתפרסם במקביל לפלישה האמריקנית לאפגניסטן, הפך את חוסייני לשגריר הבולט של ארצו לשעבר. עם הכיבוש האמריקני, הוא שב לבקר במולדת, לראשונה מאז עזב אותה. "אני זוכר שהמטוס חג מעל שמי קאבול וגרוני נחנק. הסתכלתי על העיר שהייתה פעם הבית שלי, וכל כך השתנתה מאז. מה היא לא עברה? מלחמת אזרחים, כיבוש סובייטי, בן־לאדן וטליבאן, 11 בספטמבר והמלחמה שבאה אחר כך. ובכל זאת אלו השורשים שלי, וגם היום חשוב לי להוציא את שני הבנים שלי, בני 17 ו־15, מאזור הנוחות שלהם. אני רוצה שהם יכירו את העולם שבחוץ ויידעו מה מתרחש אלפי קילומטרים מהבית המוגן שלהם באמריקה".
להתגבר על "אשמת השורדים"
כדי להבין את מעמדו החריג כסופר־סלב, מספיק לציין שעם צאת הספר החדש הוזמן חוסייני - כמו ריהאנה או הילארי קלינטון לפניו - להתארח במטה פייסבוק בניו־יורק כדי לענות לגולשים בשידור חי. לפני כן התארח ב"לייט נייט", הטוק־שואו הפופולרי של סת' מאיירס ברשת אן־בי־סי - ספה ששמורה בדרך כלל לכוכבי קולנוע ומוזיקאים.
את הראיון אנחנו מקיימים במלון יוקרתי בקובנט גארדן בלונדון, במסגרת ההשקה הבינלאומית של הספר. חוסייני נטמע בו היטב. שקט, מנומס, לבוש היטב; אפילו את התה - עם חלב - הוא לוגם כבן המקום. בחוץ מחכים עיתונאים מכל העולם. עד "תפילת ים" הוא פירסם שלושה ספרים בלבד, שנמכרו ב־55 מיליון עותקים והפכו אותו לאחד הסופרים הפופולריים של דורו, כזה שמדלג בין יבשות כפי שהוא מדלג בין רשימות רבי־המכר.
אחרי "רודף העפיפונים" - שגם עובד לסרט קולנוע של סם מנדס ולמחזה של מתיו ספנגלר (בימים אלו מוצגת בישראל גרסה מקומית של תיאטרון גשר) - היו גם "אלף שמשות זוהרות" ו"קולות מן ההרים", שלושתם משוטטים באותם אזורים גיאוגרפיים וספרותיים. הרחק מביתו הנוכחי בצפון קליפורניה.
כמו בספריו, גם בשיחה איתו קשה לחלץ מחוסייני אמירות שנויות במחלוקת, חריפות, מפתיעות. אפילו ביקורת על הממשל הנוכחי בארה"ב לא תשמעו ממנו. חוסייני מעדיף לפנות אל קוראיו באופן מזמין, לא מאיים. כמו טיול מאורגן בארץ נידחת, שמתקיים מאחורי החלון המוגן של אוטובוס התיירים.
על ספרו הבא הוא מסרב לפרט. "כשעבדתי על 'אלף שמשות זוהרות' סיפרתי בריאיון שאני עובד על ספר חדש שייקרא 'לחלום בעיר הטיטאנית'. בחנויות הספרים בארה"ב מיד הזדרזו להוסיף על כריכת 'רודף העפיפונים' מדבקות ועליהן נכתב שהספר 'לחלום בעיר הטיאטנית' ייצא בקרוב. בסופו של דבר השם שניתן לספר היה אחר, ולמדתי את הלקח: להתגבר על הפיתוי ולא לדבר על ספר שלא הודפס".
ובכל זאת אפשר להניח שגם הספר הבא שלך לא יעסוק בחיים הטובים בקליפורניה. אולי בתור מותג, אתה כבר מחויב לספק את הסחורה שמצופה ממך.
"אני לא מרגיש שאני מותג, למרות שאני יודע שאחרים חושבים כך. אני כותב על הנושאים שחשובים לי. הספרים שלי עוסקים בידידות, באהבה, במשפחה, ביחסים. אני כותב על מה שנוגע בי".
אבל החיים שלך השתנו באופן דרמטי ב־15 השנים האחרונות. אתה חי במערב, אתה איש מצליח ומוכר - הם ודאי מלאים גם בחוויות מסוג אחר.
"כשאני נכנס לחדר, לבד, אני שואל את עצמי מה מעסיק אותי בתור לסופרמרקט או בלילה לפני השינה. והתשובה היא: משפחה. כשאני מתחיל לכתוב, עולה לנגד עיניי
תמונה, וממנה מסתעף סיפור משפחתי. משפחה היא מה שמגדיר את הזהות שלנו. בילדותי באפגניסטן, משפחה הייתה מהות הכל. היינו הילדים, ההורים, בני הדודים והדודים - חמולה אחת גדולה ושמחה. כשהיגרתי לארה"ב, התוודעתי לראשונה למושג 'זמן אישי', שהיה זר לי לחלוטין. המשפחה הגדולה שלי גרמה לי להרגיש שאני חלק ממשהו שגדול ממני".
אתה בטח מכיר את המונח "אשמת שורדים". הפעילות שלך לאורך השנים היא ביטוי לתחושות אשמה על כך שאתה שרדת ורבים מבני עמך נשארו מאחור?
"כן, בסופו של דבר היה לי מזל אדיר, שניצחתי בלוטו הגנטי. דברים היו יכולים להיות לגמרי אחרת, לולא נולדתי להוריי. בצעירותי, אשמת השורדים העיקה עליי לא מעט ולא ידעתי איך לפרק אותה. אבל באמצעות הכתיבה האשמה הפכה לכוח מניע ולכלי שבעזרתו אני מעודד אנשים שנשארו מאחור".
כשאתה מסתכל על מה שקורה היום בעולם – על האלימות, הגזענות, הלאומנות - אתה באמת מאמין שספרות יכולה לשנות? שלספר כמו "תפילת ים" יש כוח להשפיע?
"אני לא נאיבי לחשוב שהדברים ייפתרו. אבל מה האפשרויות שעומדות בפנינו כשאנשים מתים על חופינו? להפנות את הראש לצד השני?"
הכתבה פורסמה ב"7 לילות", "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
