האם מחברת הספר על טראמפ צדקה בתחזיות?
הבהילות של נעמי קליין לכתוב על דונלד טראמפ במהירות הבזק מיישרת קו עם ההיגיון התזזיתי של האיש שאותו היא מבקרת בספרה "לא זה לא מספיק". הניתוח שהיא מציגה מבריק לעיתים, אך לא חף מפגמים
הפיתוי המרכזי ש"לא זה לא מספיק" מציב בפני הביקורת ברור: לנסות ולבדוק עד כמה נעמי קליין, שפירסמה את הספר פחות מחצי שנה לאחר השבעת דונלד טראמפ, צדקה בתחזיותיה. התשובה מורכבת. אבל עוד לפניה, מעניין להרהר בז'אנר המתעצם של ספרי עיון פוליטיים שנכתבים ומותקנים במהירות שיא, המתחרה רק במהירות שבה הם מתיישנים.
אחד הדברים הבולטים לגביהם הוא שחיי המדף הקצרצרים לא גורעים מהצלחתם, אפילו להפך. העסיסיים שבהם, דוגמת "אש וזעם" של מייקל וולף ו"פחד" של בוב וודוורד שעסקו בחצר האחורית של ממשל טראמפ, אפילו שברו כמה שיאי מכירות. נראה, אם כן, שזה האופן שבו המדיום התיישר עם התרבות האפילפטית שהנשיא המצייץ בישר, שבה הכותרת של היום היא הזיכרון הרחוק של מחר: טקסטים שמתכלים בגמר השימוש. במונחים של קליין, שקנתה את תהילתה בעקבות NO LOGO מ־1999 - כתב ביקורת מבריק על תרבות המותגים - המוצרים האד־הוקיים הללו גם נהנים מיתרון כלכלי מובנה שמאציל עליהם המותג "טראמפ". האירוניה היא שקליין חטאה בעצמה באותו הדבר בדיוק: הבהילות להוציא את הספר בכלום זמן צייתה גם היא לאותה לוגיקה תזזיתית ונהנתה בהתאם מהיתרון היחצני שבצידה. דומה שקליין, שמפצירה בקוראים "להרוג את הטראמפ הפנימי" שבתוכם, כשלה בכך בעצמה.
הספר מנתח את הגורמים לעליית הנשיא ה־45, מסביר מדוע - ואיך - יש להתנגד לממשל החדש, ומתווה פוליטיקה חלופית. הוא בהיר, צלול ולפרקים מבריק, אך גם לוקה בחזרתיות מסוימת (תוצאת החיפזון?) ומאבד תנופה בחלקו האחרון. לראייתה של קליין, טראמפ הוא המיצוי השלם של הגיון התופעות שניסחה בספריה הקודמים, לא חריגה ממנו. בקצרה: בתרבות הצריכה הפראית, טראמפ הוא המותג האולטימטיבי משום שיזמים בכל העולם משלמים לו אך ורק עבור הזכות להשתמש בשמו מבלי שהוא מייצר דבר (NO LOGO); בהתקפותיו שלוחות הרסן בכל החזיתות הוא גילום בשר ודם של מושג "ההלם" שפיתחה, שממסדים נוקטים בזמן שהם בוזזים את המרחב הציבורי ("דוקטרינת ההלם"); ופעולותיו העקביות למן יום השבעתו נגד הסביבה והמדע, בשם ההון, מובילות במישרין לאסון אקלימי (This Changes Everything).
טראמפ הוא אפוא ההנגאובר של תרבות שקידשה כסף וצריכה, והייתה מוכנה לחמוס עבורם את משאבי כדור הארץ, עד האחרון שבהם, ובה בעת עטפה הכל באריזה רטורית של שוויון וקדמה. כעת, לטענת קליין, השילוב בין הצורך להמציא את המערכת הכלכלית מחדש, כך שתתאים לערכים של קיימוּת, בד בבד עם הצורך לגשר על אי־השוויון האדיר שהוליד הניאו־ליברליזם, יוצר לראשונה הזדמנות להגשמת סדר אוטופיסטי. איך? בגדול, באמצעות יצירת כמות עצומה של משרות חדשות שֶׁיְּיַצְּרוּ תשתיות חדשות, על טהרת אנרגיה ירוקה.
זו דילמת האסיר של השמאל בעולם כולו היום: האם לנצל את האווירה של ערב פורענות גדולה וללכת על כל הקופה, או להישאר ממסדיים ולהצטייר כך כאופציה "השפויה" על רקע הימין הסהרורי? התשובה החד־משמעית של קליין - ללכת עד הסוף ומעבר לו - משכנעת לפרקים, אולם נעדרת כל מורכבוּת שיכולה הייתה להפוך אותה לשלמה. האם, למשל, אין שום יתרון בשמירה על קונצנזוס יחסי סביב המוסדות הדמוקרטיים הוותיקים? או שאולי ניתוץ הסדר הליברלי לא כולל מבחינתה של קליין פגיעה באושיותיו? הספר לא עונה על כך.
מול התפיסה של קליין, שרואה את כל המשברים כמצטלבים ומשתלבים, אפשר לטעון שבעוד הימין מגבש קואליציות גמישות להפליא (חרדים עם זוללי חזיר ממוצא רוסי, אוונגליסטים עם חופני ואגינות), הפוליטיקה ההוליסטית המצוּפה מהשמאל (גם סביבה, גם כלכלה, גם שלום וגם שוויון) כנראה דופקת אותו, בניסיונו להשיב לעצמו כוח. היא מרחיקה ממנו קהלים שאינם חותמים על כל תו ותג בחבילה הזאת.
רוב הזמן, עם זאת, קליין איננה פשטנית. היא מציעה, למשל, ניתוח מעניין של עליית טראמפ. בחודשים שאחרי בחירתו, התקשורת הליברלית נקרעה בין שני מחנות: אלה שתמכו בהסבר הכלכלי לניצחונו ואלה שתמכו בהסבר התרבותי. קליין אומרת שיש מקום לכולם, ועוד נשאר עודף גם להסבר המיזוגיני. אחרי הכל, מדובר במערך מורכב ורב־פנים. ויחד עם זה, כפי שהעירו יפה ביקורות עם צאת המהדורה האנגלית, גם התיאוריה שלה רחוקה מלהיות שלמה, משום שאינה מתחשבת בחריגוּת של טראמפ בנוף הניאו־ליברלי המצוי, ואינה רואה בטראמפיזם חלק ממערכת עולמית מורכבת.
בחלוף הזמן, מתבררים עוד כמה פגמים בתזה. מלחמת הסחר שטראמפ הכריז לאחרונה על סין רחוקה מלהשתלב עם הנהייה שקליין מייחסת לו אחרי גלובליזציה כלכלית מלאה, וכך גם הרטוריקה הארסית שנקט רק בחודש שעבר, בעצרת האו"ם, נגד "הממשלה הגלובלית". גם ההתמקדות של קליין באנשים הסובבים את טראמפ, מתוך תפיסה שהוא עצמו קליפה ריקה, התבררה כבטלה, היות וכמעט כולם התחלפו בינתיים.
לזכותה של קליין עומד הניתוח המבריק של כלכלת הנפט. קליין טוענת שכדי שתאגידי הנפט יוכלו להוציא לפועל פרויקטים יקרים (ומזהמים להחריד) שהוקפאו בינתיים, משום
שאינם משתלמים לאור מחיר החבית הנוכחי, טראמפ צפוי ליזום עימות גיאופוליטי שיגרום לעלייתו. וזה אכן קרה. היציאה מההסכם עם איראן, אחרי כתיבת הספר, כבר גרמה לעלייה חדה - והיד עוד נטויה. אם הדברים יסלימו עד כדי מלחמה, יעמוד למבחן מושג מפתח נוסף בהגות של קליין: המשבר; זה שצפוי לספק את העילה להפעלת תקנות חירום, ואת האות להשתוללות אמיתית של הממשל. אגב, גם פיגוע טרור בקנה מידה בינוני יכול להניע אותו. כך או אחרת, רק אחרי המשבר יתחיל האקשן האמיתי ודוקטרינת ההלם תופעל במלוא עוצמתה. יש למה לחכות, חברים.
"לא זה לא מספיק", נעמי קליין, מאנגלית: ברוך גפן, ספרי נובמבר, 240 עמודים
הביקורת פורסמה ב"7 לילות", "ידיעות אחרונות".
