ביקורת סרט - "ונום": גיבור גרוע במיוחד
ונום הוא גיבור-על אפל מאוד - אך בסרט הראשון שמתמקד בדמותו הוא מוצג בצורה חיוורת מדי שמשתדלת לטשטש את האלימות והפראיות שלו. וזו רק בעיה אחת מבין רבות שהופכות את "ונום" למשעמם וירוד. היריב שלו ספיידרמן יכול לישון בשקט
מאז סוף שנות ה-80 ונום הוא הפופולרי ביריביו של ספיידרמן. לאלו שאינם בקיאים מדובר בסימביוט חייזרי – מעין עיסה צמיגית בצבע שחור – שהתמזגה עם גופו של המארח הראשון – פיטר פרקר/ספיידרמן, והעצימה את כוחותיו בעודה משתלטת עליו.
כיוון שההשתלטות הראשונה של הסימביוט הייתה על גופו של פיטר פארקר, כשהוא עובר לגופו של עיתונאי כושל בשם אדי ברוק הוא מביא איתו שכפול לכוחותיו של המארח הראשון. כך נוצר "ונום". גם הנגזרות הבאות של ונום, שהופכות לחזקות יותר עם כל גלגול, הן בבסיסן גרסאות מוטרפות למראה ולכוחות של ספיידרמן.
ונום הוא דמות פרועה, אכזרית ובאופן עקרוני כזו שאמורה, לפחות עבור חובבי הומור אלים ושחור, להיות גם משעשעת. עם הפופולריות הגוברת הוא עבר ממעמד של נבל-על לסוג מאוד אפל של גיבור-על (או, ליתר דיוק, אנטי גיבור-על). הפופולריות שלו הובילה לריבוי מארחים ולווריאציות שהן בבחינת צאצאיו של ונום עם שמות כמו קארנג', ריוט, טוקסין, אנטי-ונום, סקרים וכו'.
ב-"ספיידרמן 3" (2007) הדמות זכתה לגילום הקולנועי הראשון שלה. החייזר הסימביוטי השתלט על פיטר פרקר (בגילומו של טובי מגווייר). הוא העניק לו חליפת ספיידרמן שחורה, שידרג את כוחות העל, עיצב לו תסרוקת פוני א-לה היטלר ומנה מועצמת של אגרסיביות פסאודו-סקסית. ונום נכפה על הבמאי סם ריימי, שנאלץ לתמרן בינו לבין שני נבלי העל האחרים בסרט - "הגובלין הירוק" ו"סאנדמן". המעריצים הגיבו בחמיצות גיקית לטיפול הלא מספק ביקירם.
בשנים שחלפו מאז חברת סוני כשלה בפיתוח דמותו של ספיידרמן. איתחול לא מלהיב בבימויו של מארק ווב ובכיכובו של אנדרו גארפילד זכה לשני פרקים (2012, 2014), ב-2015 סוני הסכימו לתת לאולפני מארוול לאתחל שוב את הדמות, לשלב אותה בסרטי "הנוקמים" ובסדרת סרטים משל עצמה. מה שנותר לניהול של סוני היא דמותו של ספיידרמן באנימציה (עוד חודשיים וחצי יעלה "ספיידרמן: ממד העכביש") ודמויות המשנה – בעיקרם נבלי-על שמולם ספיידרמן נלחם – בכללם ונום ושאר התוצרים הסימביוטים.
"ונום" (Venom) הוא ניסיון של חברת סוני להתמודד עם מצב מוזר זה. הדמות של ונום מוצגת במנותק מקיומו של ספיידרמן, תוך התמקדות במארח המפורסם ביותר של הסימביוט – עיתונאי בשם אדי ברוק (טום הארדי) שבעל כורחו חולק את גופו עם ונום.
הניתוק מספיידרמן מחייב שינויים שלא בהכרח יהיו לרוחם של צופים בעלי הכרות מוקדמת עם הדמות. ללא ספיידרמן יש ויתור על האבולוציה של דמויות הסימביוט, ולכן הדמיון לספיידרמן הוא שרירותי וחסר פשר. אבל זו רחוקה מלהיות הבעיה העיקרית בסרט.
"ונום" מגיע למסכים מלווה בלא מעט ספקות. הדמות הטורפת והאלימה אולי קוסמת לקוראי קומיקס צעירים, אך בקולנוע היא כפופה למגבלות משמעותיות יותר על הצגת אלימות. יש כאן סוג של "מלכוד 22" שבו קהל המעריצים הצעיר של ונום יוכל לראות בקולנוע רק גרסה צמחונית (בדרוג PG-13) שאינה תואמת את האלימות הקיצונית שבגללה הם מעריצים את הדמות.
הטריילרים היו רחוקים מלהרשים. את מסע יחסי הציבור ליוו שמועות על חוסר נחת של הארדי מריסון האלימות. בנוסף, הבמאי רובן פליישר אומנם זכור לטוב מקומדיית הזומבים "זומבילנד", אבל בתשע השנים שחלפו מאז הוא ביים שני סרטים לא מוצלחים ("30 דקות או פחות", ו"יחידת גנגסטרים").
כל הסירבול של נכסים רוחניים (IP) המפוצלים בין תאגידים, ושלל סימני האזהרה מסתכמים באחד מסרטי גיבורי-העל הירודים של השנים האחרונות. כן, כולל תוצרי הנפל של DC.
הברוטליות והעיוות הפיזי של הסימביוט היו אמורים למקם אותו במחוזות של אימה גופנית (Body Horror) אולם הדבר היה מחייב גישה פחות עצלה מזו המשתמשת רק באנימציית מחשב. בסרט כפי שהוא דקות ארוכות חולפות במאבק "אלים" בין יצירי אנימציית מחשב ללא נוכחות אנושית. אפשר רק לדמיין כמה הסרט היה משתפר לו לסוני הייתה נכונות להשקיע זמן, כסף ומאמץ ולשלב אנימציית מחשב עם אפקטים פרקטיים ואנימטרוניקה. אנשים כמו ריק בייקר ("זאב אמריקאי בלונדון"), רוב בוטין (The Thing) או כריס וואלס ("הזבוב", "הגרמלינס 2") היו יכולים ליצור (אנטי)גיבור מעורר יראה.
גם מבחינת הדמויות האנושיות – האפיון, הטקסטים המושמים בפיהן והמשחק – קשה למצוא נקודות זכות. אדי ברוק לא עוצב כדמות סימפטית במיוחד, אך גם כאנטי גיבור המוטיבציות שלו אמורות להיות יותר משמעותיות. בגילומו של הארדי הוא דמות לא מעניינת ולא מעוררת אהדה. בחלקים המוצלחים של הסרט הארדי צריך לנהל דיאלוג עם הסימביוט השולט בגופו ולבצע עבודה פיזית של גוף הנשלט בידי אחר פנימי. הדיאלוג שבו ונום מנחה/לועג לברוק, והאבסורדיות של המצבים אליהם נקלע גופו המפוצל של ברוק, רומזים על פוטנציאל קומי שהסרט מממש באופן חלקי ביותר.
הדמויות האנושיות האחרות אפילו אינן זוכות לאתגר הפיזי שאיתו מתמודד הארדי. ריז אחמד הוא קלטון דרייק, יזם צעיר וגאון שיש לו תוכניות מסוכנות לשימוש
בסימביוטים למען עיצוב עתיד המין האנושי. דמות המייצגת אפלה גדולה אבל מעוצבת ומשוחקת באופן דהוי. עצובה מכך התגלגלותה של שחקנית מוכשרת ומוערכת כמישל וויליאמס לתפקיד חסר חן ואופי של חברתו של ברוק. היא הנפרדת ממנו בתחילת הסרט, רק כדי להמשיך ולרחף בעלילה כמושא פוטנציאלי לשיקום הקשר. עבור שחקנית במעמדה של וויליאמס השתתפותה בסרט היא מחדל מהסוג שבגללו מפטרים סוכנים.
ההסכם של סוני עם אולפני מארוול פותח פתח להשפעה של המתרחש ב"ונום" על האירועים בעולם שבו פועל הגילום העדכני לדמותו של ספיידרמן. אך גם ללא מפגש בין ספיידרמן וונום סוני מתכננים טרילוגיית ונום, או אפילו "יקום ונום" (או, ליתר דיוק, "יקום סימביוטים") שיוכל לכלול את המארחים האחרים של הסימביוט. מבלי לחשוף פרטים על העלילה של הסרט הראשון, יש בו אינדיקציה מאוד ברורה לתוכניות העתידיות – כולל בסגמנט קצר המופיע במהלך כותרות הסיום.
בתוכניות עתידיות אלו מוטל חלק מהאשם בליקוייו הרבים של הסרט. כפי שהיה ב"באטמן נגד סופרמן: ליגת הצדק", המבנה של הפרק הראשון הופך לעוד יותר רעוע כאשר הוא מכיל אלמנטים שיפותחו בסרטים הבאים. לאחר הסרט הראשון "ביקום ונום" קשה להאמין שיהיה קהל משמעותי שיצפה לסרט המשך.
