ביקורת סרט - "חטופות": לראות את ברוס וויליס ולהתבאס
לכל מי שראה את הפוסטר של "חטופות" וחשב שיקבל סרט פעולה עם ברוס וויליס, יש לנו חדשות: התפקיד של וויליס משני, הוא נראה בו כמו הגרסה המבוגרת והפחות מוכשרת של עצמו, ולמעט סצנה אחת ו-10 שניות לא תראו אותו באקשן בכלל. חוץ מזה - מדובר בסרט דל, שטחי ומיותר
לפני שמתייחסים לגופו של הסרט "חטופות" (Acts of Violence), יש לציין כי לפני עשרה חודשים הוא עלה במספר מצומצם של בתי קולנוע בארצות הברית, וזאת רק כהקדמה לאפיק ההקרנה העיקרי שלו ב-VOD. בבתי הקולנוע הוא הכניס פחות מ-300 אלף דולר. כלומר, אם לא נניח שיש כאן הפתעה מרעישה (ואין כאן), אזי מדובר במוצר נחות שאין כל הצדקה להשחית עליו זמן או כסף בבתי הקולנוע.
הדבר השני שצריך לציין הוא ברוס וויליס. הכוונה אינה לשחקן הטלוויזיה הכריזמטי הזכור מסדרת הטלוויזיה "בלשים בלילה", מסרטי אקשן מצטיינים (שני הפרקים הראשונים בסדרת "מת לחיות") או מדרמת אימה פסיכולוגית ("החוש השישי"). מדובר על זומבי וויליס, שחקן שנראה כמו גרסה מבוגרת יותר של המקור אבל לוקה בשיתוק של כל מיומנות המשחק שלו. זומבי וויליס מאוד אוהב VOD. כל כך אוהב עד שבארבע השנים האחרונות הוא משחק בסרטים כאלו בקצב של שניים בשנה. לא בטוח שהוא זוכר או מבדיל בין הדמויות שהוא מגלם או בין הסרטים השונים. קשה להאמין שהצופים טרם איבדו תקווה לגביו.
ויכול להיות שוויליס משתתף בסרטים נחותים לא כי חסר לו כסף, אלא כי הוא מרגיש שזו שליחות פוליטית להפיץ את המסרים המבחילים למדי של קולנוע שמציב את החוק בידיים פרטיות ונקמניות במיוחד. דוגמה לכך נראתה רק לאחרונה ב"משאלת מוות", סרט שנעשה אחרי "חטופות" אך הוקרן בארץ לפניו. וויליס מקריב את שאריות המוניטין שלו למען המטרה האידיאולוגית. לכן מתאים מאוד התפקיד שלו בסרט כשוטר שנמצא בצד "הנכון" של המוסר - הצד שנגד מערכת החוק המסורסת.
לעוד ביקורות קולנוע:
גם אם רוב הטיפול האלים ב"רעים" (שכמובן מפגינים סממנים אתניים מובהקים) נותר בידיהם של שחקנים צעירים, הרי שוויליס משמש מנטור לדור הבא. הדמות שהוא מגלם היא של בלש בשם ג'יימס אייברי שמנסה להכריע כנופיית סוחרי נשים וסמים, אבל מי שעושים בפועל את העבודה הם השחקנים הצעירים והפחות מוכרים, המגלמים את נוטלי החוק לידיים ויוצאים נגד הכנופיה בתמיכה השקטה של אייברי. לכן, למעט סצנה אחת ועוד 10 שניות בסוף הסרט, את רוב זמנו מבלה הדמות שוויליס מגלם מאחורי שולחן בתחנת המשטרה.
הגיבור האמיתי של הסרט הוא חייל משוחרר שנלחם באפגניסטן וסובל מסימפטומים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית. שלוש הדקות הראשונות של הסרט מוקדשות לבסיס הפסיכולוגי ההכרחי – זיכרון ילדות שבו הוא מחטיף מכות למי שמאיים על אחיו הקטנים, אוסף דימויים סתמי של "מלחמה" המלווה בטקסט מתפייט פרי עטו. פסיכיאטר צבאי לא נראה מתרשם בדרך הנכונה מהטקסט, וזה גורם לדקלן מק'גרגור (קול האוזר) כמעט לפרק לפסיכיאטר החננה את המשרד.
דקלן, כפי שמובהר, לא ממש חזר מהמלחמה. והמלחמה, כפי שנהוג בסרטים שכאלו, ממשיכה להתרחש גם ברחובות ארצות הברית. מצד אחד כנופיית חוטפי נשים שבראשה הבוס מקס (עומר אפס), ומהצד השני שוטרים בעלי ניסיון קרבי. פלוג'ה בעיראק או קליבלנד אוהיו – זה לא באמת שונה. ואם המוסד המשטרתי מגביל את החיילים/שוטרים – יש חיילים משוחררים שיודעים איך לעשות את העבודה.
לדקלן שני אחים צעירים שגם הם היו חיילים, אבל הם יותר מאופסים על האזרחות. ברנדן (שון אשמור) הנשוי ורומן (אשטון הולמס), שעומד להתחתן בקרוב עם מיה (מליסה בולונה). כמקובל, יש ערב רווקים וערב רווקות. הרווקים הולכים למועדון חשפניות והבנות למועדון. בהתחשב בכך שהסרט מציג סוחרים בנשים כחלאות שאינן ראויות לחיים, מוזר שההתרפקות על הבילוי הגברי במועדון חשפנות נעשית ללא גרם אירוניה עצמית.
במועדון, כשהבנות רחוקות מהחיילים הפרטיים שלהן, הן מסתבכות. שני בריונים מנסים להתחיל איתן באגרסיביות, ואחד מהם (שון ברוסנן) חוטף סטירה ממיה. מכיוון ששניהם עובדים בשביל סוחר הסמים והנשים מקס – מיה עומדת להיחטף. ואם אי אפשר לסמוך על המשטרה, הרי שהאחים ייאלצו לנצל את הניסיון הקרבי שלהם, ואת כלי הנשק וחומרי הנפץ שהביאו איתם מהצבא, ובהנהגת דקלן להיכנס בכנופיית סוחרי הנשים.
סרטים שעוסקים בניסיונות הצלה הכרוכים בשימוש באלימות קטלנית לא חייבים להיות טראש קולנועי, למעשה זהו בסיס עלילתי לכמה מהיצירות הגדולות של הקולנוע האמריקאי. "המחפשים" (1956) של ג'ון פורד הציג גיבור ששב מהמלחמה, וגם שם הייתה קרובת משפחה שנחטפה למקום שבו היא עתידה להיות מחוללת. באופן דומה, ובהתכתבות מודעת, גם "נהג מונית" (1976) של מרטין סקורסזה הציג (אנטי) גיבור שחזר מווייטנאם עם שלל בעיות, וגם הוא מנסה להציל ילדה זונה מהסרסור המחזיק בה.
מובן שגם האופטימיסט המושבע ביותר לא יצפה לסרט VOD שיוכל לעמוד מול יצירות אלו. התסריט של ניקולס אהרון מזנאטו, והבימוי של ברט דונוהו, במאי בעל רקורד של סרטי אימה לא משמעותיים, לא יודעים להציע דבר. הדמויות שטוחות, הסצנות פונקציונליות לתנועה של העלילה ותו לא - והבעיות, הלבטים והספקות של הדמויות או של הסרט נדחקים הצידה לטובת ודאויות מוסריות מפוקפקות.
יש לסרט פסאדה של רצינות, במובן שבו הוא לא רק רצף סצנות אקשן, אלא כולל גם רגעים "קשים" שבהם כוחותינו סופגים פגיעות. אך בסרט כה שטוח, לרגעים אלו אין משמעות. העמדה הבסיסית של הצדקת האלימות והפעולה של אלה שלוקחים את החוק לידיים היא התו היחידי שאותו הסרט יודע לנגן. 86 דקות שלא מציעות יותר ממהלך צפוי ודל, ולכן מיותר מכל בחינה.
