"האבוקדו שלא יבשיל": סקס, סמים וספרות

"אבל אתה לא קהל היעד", התריעה העורכת. "אני בהחלט קהל היעד!" השבתי. אבל באמת מה לי ולצ'יק־ליט? למה בעצם אני אוהב את הז'אנר הזה? אולי כי בצ'יק־ליט נשים מתאמצות להשיג את הגבר שהן רוצות, נכשלות ושוב מחזרות. הן לא מחכות, מלאות קסם ומסתורין, שיפנו אליהן. הן מזיעות. הן פתטיות ומצחיקות. בקיצור, עושות מה שגברים עושים.

הפרק הראשון מתוך "האבוקדו שלא יבשיל"

"האבוקדו שלא יבשיל", ספרה של איליין דנדי האמריקאית שהתפרסם לראשונה ב־1958 וזכה להצלחה גדולה, מסופר בחיוניות משוחררת; מעורר אהדה כלפי גיבורתו השלומיאלית, החשקנית, השאפתנית אך המודעת למגבלותיה; ומצחיק ברובו - גם אם לא גרם לי "לצרוח ולשאוג מצחוק", כפי שמעיד גראוצ'ו מרקס המצוטט על עטיפת הספר.

המספרת והגיבורה היא סאלי ג'יי גוֹרס, צעירה אמריקאית שהשיגה מדודהּ העשיר מימון לשתי שנות שהות בפריז של אמצע שנות ה־50. שם היא מתכננת לאבד את בתוליה, להמשיך לא למצוא אותם בשיטתיות, ולנסות את מזלה כשחקנית. בפתח הרומן היא מוצאת את עצמה בפרשיית אהבים עם דיפלומט איטלקי. יש לו כבר אישה, ואפילו פילגש, אבל הוא נראה לה מתאים כחונך מיני. למעשה, סאלי מאוהבת בבמאי אמריקאי צעיר בשם לארי, שלא ממש שם עליה. די מהר היא נחלצת מהדיפלומט (היא רצתה לנצל אותו אבל לו היו דווקא תוכניות כלכליות לגביה, כך מסתבר), וגם מניסיון אונס מצידו (אם כי הרומן אינו גולש לטונים טרגיים בשום שלב), ומשתלבת בינתיים כשחקנית בלהקתו של אותו לארי.

עטיפת הספר

בין לבין היא מסתובבת בשיער ורוד בקרב הבוהמה הפריזאית, שרידי אצולה אירופית ועולם תחתון צרפתי, שותה בקפדנות ובהתמדה, ומספרת על כל זה בשנינות (סאלי מעריכה את עצמה ויורדת על עצמה, ושתי התכונות, כשהן באות ביחד - אטרקטיביות). צייר אמריקאי בשם ג'ים - איש טוב שלא ממש מתאים לחיי הבוהמה - מנסה להפוך אותה לאשת איש יושבת בית (לתדהמתו, סאלי לא יודעת לבשל). סאלי אוהבת את ג'ים, אבל לא אוהבת את התפקיד הביתי שהוא מועיד לה, והיא נענית לקריאתו הראשונה של לארי ומצטרפת לנסיעה לגבול הספרדי, שם היא נתקלת בלוחם שוורים מצודד, בצוות קולנועי שמצלם אותו לסרט ובאישיותו האמיתית של לארי.

ראוי לציון היחס המשוחרר של סאלי ג'יי גורס לסקס. היא אמנם מחפשת אהבה - אבל גם סקס, בפירוש. המשורר פיליפ לרקין כתב ש"יחסי מין נבראו ב־1963, בין סיום האיסור על פרסום 'ליידי צ'טרלי' לתקליט הראשון של הביטלס", אבל למעשה, בספרות, שנות ה־50 הן השנים הנועזות. אלה השנים של "בדרכים", "לוליטה" ו"ג'ים בר מזל" של קינגסלי איימיס - שנדמה לי שדנדי קראה בעיון. אלה השנים של הוצאת אולימפיה הפריזאית, שפירסמה "ספרות תועבה". לפני ה"סקס, סמים ורוקנרול" של שנות ה־60 היו שנות ה־50 שנים של "סקס, סמים וספרות" (ע"ע וויליאם בורוז). תמיד נראה לי סמלי שרוצחו של ג'ון לנון נשא איתו עותק של "התפסן בשדה השיפון" (עוד תוצר ספרותי מובהק של הפיפטיז), כאילו ביטא במעשהו את כעסה של הספרות, שהייתה שם בנועזותה לפני הרוק, והודחה ממקומה.

אם כי ראוי לציין גם שרדיפה תזזיתית אחרי סקס ואהבה אפשרית כשיש לך מספיק כסף וכשאינך נאלץ לעבוד למחייתך; למשל כשאת אמריקאית מנצחת, אמידה, בפריז שאחרי המלחמה. כשאת עובדת קשה, האנרגיה הארוטית נספגת במאמצי ההתפרנסות.

"האבוקדו שלא יבשיל" הוא רומן קליל וסוחף, אבל מתחת לכל זה יש עצבות מסוימת: "'בחורה עם טעם מתוחכם כמוך...' נהג ג'ים לומר לי כל הזמן. זה כל כך לא הוגן. כמה שאני שונאת את המילה הזאת. משמעותה רדודה ושטחית, ואלוהים יודע שאין בעולם מישהו שהוא יותר עבד לתשוקותיו ממני. מורכבת, או קרוב יותר למה שהצרפתים מתכוונים במילה 'קומפליקֶה'. לֶה קומפליקה (המורכבים): לוֹס קומפליקָדוס: זה המועדון היחיד שתמיד אשתייך אליו - למרות שלא מתוך בחירה. אולי לא נולדתי לתוכו, אבל נעשיתי חברה בו מגיל צעיר מאוד. חברה לכל החיים".

כמו שמראה הציטוט הזה, גיבורת הספר - כלומר, המחברת - עוטפת גם את העצבות בהומור. וישנם כאמור גם רגעים מצחיקים ממש, שגרמו לי לשאוג כמעט כמו גראוצ'ו מרקס. הנה אחד מהם, לכבוד שבת: "השאלה שמופנית הכי הרבה לשחקנים היא איך הם יכולים להגיד את אותם דברים שוב ושוב ערב אחר ערב. אלוהים יודע שהתשובה לכך היא: גם ככה זה מה שכולנו עושים; כדאי לפחות לקבל על זה כסף".

הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות"