"מי מתגורר בבית היל": סדרה מפחידה - כמו שצריך
דרמת האימה המצמררת "מי מתגורר בבית היל" מבהירה שאת השיעור החשוב ביותר של סיפור רפאים טוב – האנשים הם העיקר, לא הרוחות הארורות - היא למדה היטב
"בתים אינם רדופים; אנשים הם רדופים". את הסנטימנט הזה תמצאו בכל סיפור רפאים מוצלח שבו אי פעם נתקלתם, ולא בכדי: טבעה אותו סופרת האימה והמסתורין המנוחה שירלי ג'קסון, אגדה בתחום. למעשה, הציטוט המדויק נלקח מ"הרדיפה של בית היל", יצירתה הפופולרית והמשפיעה ביותר של ג'קסון, אשר כבר זכתה למספר עיבודים קולנועיים וממש לאחרונה עובדה גם לסדרה שעלתה בשבוע האחרון בנטפליקס - "מי מתגורר בבית היל" שמה.
ורק נכון שכך יהיה, מאחר שחופשי ככל שיהיה העיבוד החדש הזה לסיפור הרפאים הקלאסי של ג'קסון – וחופשי יותר מזה לא יכול להיות, מעט מאוד מהסיפור המקורי של ג'קסון נותר – דומה שזה מה שמניע אותו בעיקר, התובנה של ג'קסון לפיה סיפורי הרפאים האפקטיביים ביותר הם אלו שמבינים כי כל הדלתות הנסגרות מאליהן, כל הדמויות המבעיתות המבליחות לרגע בקרן זווית וכל הזוועות הממתינות בפינות האפלות של בית רדוף, אינן אלא השתקפויות של הנפשות המיוסרות של דייריו.
ונפשותיהם של גיבורי "מי מתגורר בבית היל" – כל בני ובנות משפחת קריין - בהחלט מיוסרות. כולם חולקים טראומת ילדות אחת גדולה – מות אמם אוליביה (קרלה גוג'ינו) בנסיבות מסתוריות, בטירה הגותית שבה דרה משפחת קריין - גם אם כל אחד שילם ומשלם עליה באופן אחר.
הבת הבוגרת והנוירוטית שירלי (אליזבת ריסר), למשל, הפכה לקברנית על מנת להביט למוות בעיניים. הבכור סטיבן (מיקאיל היוזמן), לעומתה, בחר להפוך לסופר ולשחרר את השדים אל הדף, מעורר עליו את חמתה של שירלי הסולדת מכך שבחר לסחור בטראומה המשפחתית לטובת קידום הקריירה שלו. לוק האומלל (אוליבר ג'קסון-כהן) הוא נרקומן חסר תקנה שמצא מפלט בהרואין; ת'יאו הקשוחה (קייט סיגל) היא פסיכולוגית ילדים שחיה חיי בדידות ולא מאפשרת לאיש להתקרב, והאחות הצעירה נל (ויקטוריה פדרטי) סובלת מבעיות שינה קשות וחיה מפרנויה לפרנויה.
התקשורת ביניהם לקויה, יש הרבה איבה וחשבונות לא סגורים, כשמנותק מכולם הוא אבי המשפחה יו (טימותי האטון; בצעירותו מגלם אותו הנרי תומאס) – מי שאף פעם לא הציע לילדיו תשובות בנוגע לגורל אמם, תשובות אשר להם היו זקוקים על מנת להמשיך הלאה. אבל משהו מתחיל להשתנות, וכשאירוע טרגי אחד מתרחש בחיי בני משפחת קריין, הוא מקבץ את כולם יחד על מנת לנסות ולפענח מה באמת קרה אז - ומה הולך לקרות הלאה.
ואתם תרצו להיות שם בשביל לגלות. גם אם רמתם של 10 פרקי העונה הראשונה איננה אחידה לחלוטין - היא נחלשת משמעותית אחרי שהיא מגיעה לשיאה בפרק השישי שהוא טור דה פורס של ממש, ובצמד פרקיה האחרונים עושה לעצמה ולדמויותיה כמה הנחות סנטימנטליות מדי - "מי מתגורר בבית היל" מתגלה כסדרה מאוזנת להפליא.
יוצר הסדרה מייק פלאנגן (יוצר ז'אנרי סופר-חרוץ שגם ביים, ונהדר) ניגש אל החומר כאל דרמה משפחתית, כאמור, וביד אמן מחלץ משמעות ותובנות מהפסיפס שהוא בונה מחתיכות העבר וההווה של גיבוריו. במקביל, הוא לא מזניח את הקהל שיגיע אל "בית היל" בשל תיוגה הז'אנרי: הסדרה מלהטטת באופן מרשים בין המוסכמות הקולנועיות של סיפורי-הרפאים והרדיפה (עם כמה Jump-scares מעולים, וסצנה אחת עם גור חתול שתרדוף אותי לנצח) לבין אימה פסיכולוגית משכנעת.
ולאורך כל הדרך, גם בסצנות המצמיתות ביותר שלה, היא לא שוכחת לעגן את הזוועה בדרמה המשפחתית העזה שמהווה לה בסיס. זה מקור הכוח שלה, וזה שהיא לא שוכחת את זה הופך אותה לאירוע של ממש עבור שוחרי האימה – ועבור כל אמיץ לב אחר שישים נפשו בכפו עבור הדיווידנדים שהיא מציעה.
ועוד משהו, אבל קטן, סתם כדי לטרחן: מעבר לחוסר האחידות ברמת פרקיה של "מי מתגורר בבית היל" קיים גם חוסר אחידות ברמת תצוגות המשחק שהיא מציעה. ובולט מכולם – לרעה, כן? – הוא מיקאיל היוזמן, ההולנדי התמיר שבזמנו הוזעק כדי להחליף את אד סקריין, השחקן שגילם לראשונה את שכיר החרב דאריו נאהאריס ב"משחקי הכס", ופה מגלם בפלגמטיות את סטיבן קריין. וכן, מדובר בדמות פלגמטית, לפחות בבגרותה – אבל היוזמן פשוט איננו שחקן טוב דיו על מנת לגלם את מלוא המורכבות של דמותו של סטיבן, וגם ההתמודדות הבעייתית שלו עם המבטא האמריקני הנדרש לא עוזרת. התוצאה - ובכן, התוצאה פלגמטית. מזל ששאר חברי הקאסט מספיק טובים על מנת לאזן את זה, בעיקר פדרטי הצעירה והמרשימה שמגלמת את נל, ושלא הכרתי קודם לכן. נעים מאוד.
לפנייה לכתב/ת 
