דליק ווליניץ: "ההקרחה היא תהליך נפלא"
התלתלים היו הסמל המסחרי שלו, אבל דליק ווליניץ לא מצטער על אובדנם: "אם הייתי עושה השתלת שיער, הייתי מרגיש פאתטי". המגיש המיתולוגי של "שמיניות באוויר" מרוצה מההחלטות שקיבל בקריירה שלו - מהעזיבה של "זהו זה" ועד התפקיד החדש בסדרה "המנצח", אבל מודע ליחס הבעייתי לנשים בראשית ימיו בטלוויזיה. ריאיון
אחרי 35 שנה דליק ווליניץ נפרד מהבית הגדול והמפנק שבו התגורר בהוד השרון. הסיבות? כלכליות, סביבתיות ו"קשישות". "זה משבר לא קטן עבורי", הוא אומר בריאיון, "אני בן אדם שמחובר לקרקע, היו לי פה סדרות של גידולים אורגניים. אבל אני יודע שעל הקרקע הזאת עכשיו יכולים לגור 50 אנשים עם בנייה מחדש וכדומה. אז הגיע הזמן".
דליק ווליניץ או בשמו המקורי - גדליהו ווליניץ, עובד במרץ בגיל 67. את היום שלו הוא מתחיל ב-04:00 עם הגשת תוכנית בוקר ברדיו תל אביב, ובערב הוא מנחה אירועים ומופיע בתיאטרון. בימים אלה גם תוכלו לראות אותו על המסך בסדרה "המנצח". "אני עובד קשה מאוד וזה לא פוגע בי - אבל בגלל הרייטינג יש פגיעה במעמד של הזמרים הוותיקים. אני משתדל להשמיע אותם המון בתוכנית הרדיו שלי".
מה הכוונה בפגיעה?
"מאז פיצול ערוץ 2 הטלוויזיה מפסידה הרבה מאוד כסף, והערוצים עושים הכול על מנת למשוך צופים, ולא מוכרים בעזרת אמנים מקריחים כמוני. קח למשל את גלגלצ ותגיד לי כמה פעמים אתה שומע אמן שגילו מעל 50 שהוא לא בטופ פייב".
ווליניץ לא סתם משתמש במונח "אמנים מקריחים", חשוב לו להדגיש שהוא שלם עם הקרחת שלו. "הסמל המסחרי שלי היה התלתלים", הוא אומר, "אבל הקרחתי במשך השנים, ההקרחה היא תהליך התבגרות נפלא. רבים מחבריי בתקשורת השתילו לעצמם שיערות וציירו על ראשם כדי להילחם בזה, מבחינתי היה בזה משהו כיפי. אני גדל ושיערות נושרות - גם זה אני. אם הייתי עושה השתלת שיער, הייתי מרגיש פאתטי. אני שלם עם הקרחת שלי. צריך להבין שבחיים הכול ארעי, זמננו קצוב עד המוות - זה יכול להיות בעוד דקה או בעוד 30 שנה. יש לי אישה שאני נורא אוהב ואני נמצא איתה כבר כל כך הרבה שנים, ואם הייתי רוצה להיות כובש לבבות זה בטח היה יותר חשוב לי. אני אומר את זה כי נזכרתי עכשיו בדמות שלי ב'המנצח' ושם לדמות שלי יש פאה פאתטית".
הסדרה, שעלתה לאחרונה לשידור ב-yes, מספרת את סיפורו של נח (ליאור אשכנזי), מוזיקאי מוערך שבורח מאור הזרקורים אל שכונת ילדותו בפתח תקווה, ומתחיל לנצח על חבורת הזמר שבה חבר אביו (דבל'ה גליקמן) במתנ"ס השכונתי. ווליניץ מגלם חבר נוסף באותה חבורה.
לפי סיפור הפאה, לא התחברת לדמות שלך שם.
"דווקא התפקיד בסדרה הזאת משמח כי נפגשתי עם אלון זינגמן, במאי מוכשר באופן יוצא דופן, מבריק ויחד עם זה חף מיהירות. אני משחק שם פרופסור בשם רמי לוי, טיפוס שמתוסכל משמו כי הוא לא רוצה להיות כמו איש העסקים רמי לוי. ובכלל, היה עונג לראות את ההתפתחות של ליאור אשכנזי בתור שחקן, אני מכיר אותו מלפני הרבה שנים. הוא פשוט מדהים ויכולת הריכוז שלו על הסט והיכולת שלו לקלוט הערות, ולעבוד עם חבורת זמר - ששליש ממנה שחקנים מקצועיים והשאר חבורת זמר אמיתית, מדהימה. היה תענוג גם עם דבל'ה גליקמן".
כשווליניץ מעלה את שמו גליקמן - הוא לא יכול שלא להיזכר בימים שבהם היה חלק מהחבורה המקורית של "זהו זה", לפני שעזב לטובת הנחיית תוכנית הילדים המיתולוגית 'שמיניות באוויר', שהפכה כה מזוהה עימו בשנות ה-80. "הייתי ב'זהו זה' לפני גליקמן. התחלנו מוני מושונוב, שלמה בראבא ואנוכי. ואז עזבתי ל'שמיניות באוויר' וגליקמן הצטרף".
בדיעבד, אתה מצטער שעזבת את "זהו זה"?
"לא מצטער לרגע הרי עברתי ל'שמיניות באוויר'. מצד אחד היה שם כיף ומיטב אמני ישראל התחילו את הקריירה בה, ויחד עם זה, בכל תוכנית דיברנו על בעיה שאף אחד לא דיבר עליה - היינו הראשונים שדיברו על דיסלקציה ועל אנורקסיה. לא הבאנו את המסכנות של הילדים האלה אלא את הכוח שלהם. ב'שמיניות באוויר' יכולתי גם לשחק, גם להיות מנחה וגם להיות סוג של עובד סוציאלי או גננת לאומית. זה היה כיף גדול".
וכשאתה מסתכל על עולם הילדים היום, מה עובר לך בראש?
"אני לא מנותק ממה שקורה עכשיו, אני מאוד מחובר דווקא דרך הנכדים שלי. מצד אחד הילדים היום מועשרים בידע, מקורות ידע עצומים עומדים לרשותם בעזרת לחיצת כפתור, ומצד שני הם לא בנויים לעכל את מקורות הידע האלה. ילדים בכיתה ד' כבר רואים פורנו, אבל רגשית הם כמו ילדים בכיתה ד' לפני 50 שנה, בהתפתחות הרגשית שום דבר לא השתנה. הילדות הולכת ונמחקת, רמת הגירויים וקוצר הסבלנות עולה. יש הומור שמתפתח נהדר, כמו בכל הסרטים המצוירים, אבל הם כל הזמן עסוקים בגירויים - הדמויות צריכות להיות כמה שיותר חריפות והדיבור נעשה יותר אגרסיבי".
גם כוכבי הילדים נעשים כאלה?
"השאלה הזאת מביכה אותי. אני לא חושב שהכוכבים של היום רואים את עצמם כדמות מחנכת או מופת, גם אנחנו לא היינו, אבל רצינו להיות. הם גם לא רוצים להיות. היום כדי להיות כוכב ילדים אתה צריך להיות כמה שיותר קול, כמה שיותר ציני. עם הסטורי והאינסטגרם והפייסבוק, עובדים נורא קשה מול המסכים והילדים עוברים ממסך למסך, מהפלאפון למחשב ולטלוויזיה. בסופו של דבר תהיה ריגרסיה כי יצטרכו למצוא פתרונות ללא קרינה".
בעקבות קמפיין Me Too נחשפים סיפורים קשים מראשית תקופת הטלוויזיה בישראל, שם פחות או יותר אתה התחלת. מה דעתך על זה?
"אלו היו ימים אחרים. אני מעולם לא הטרדתי מישהי באופן פיזי, אבל חלק מהטקסטים שהיו נאמרים אז בין גברים ונשים, יכולים להישמע מאוד בעייתיים היום, בעוד שבעבר הם היו מלאי חן. אולי על זה אני צריך להתנצל היום. התהליך הזה מבורך, אני רואה את זה על הבן הגדול שלי - כמה הוא רגיש להערה סקסיסטית למלצרית במסעדה או משהו בסגנון. הדור החדש יהיה נקי מזה, אני רק מקווה שזה לא יפגע להם באמנות החיזור. הדבר שהכי הורס אותי זה שיש ניצול של סמכות וכוח, ואותי זה דוחה באופן שאין לתאר".
בימים האחרונים חזר לכותרות חוק הנאמנות של שרת התרבות מירי רגב, שיאפשר לשלול תקציבים ממוסדות שיחתרו תחת המדינה. ווליניץ מתנגד בדבריו לחוק, שאושר השבוע בוועדת השרים. "אמנות לא צריכה ואסור לה להיות אמנות שמשרתת קונצנזוס, היא תמיד צריכה להיות פרובוקטיבית וקיצונית ומעוררת מחשבה, היא צריכה להיות יצירה של נערי הגבעות לצד יצירה של אנרכיסטים, היא צריכה להיות פתוחה", הוא אומר.
"בגלל המצב הכלכלי הקשה של התיאטראות והרעב לכסף - הם יצנזרו את עצמם ברמה שהשרה רגב לא התכוונה אליה, הם יעשו תיקונים לחומרה של החוק הזה ויסרסו כותבים, יש בזה משהו לא נכון בעליל. אני פטריוט ישראלי, שירתתי בצנחנים 16 שנים ולחמתי בכל מלחמות ישראל, חברים שלי נפלו לצידי. אני באמת אוהב את המדינה ויחד עם זה, אני חושב שצריך להיות חופש אמנותי מוחלט. מי שלא ירצה - הדרך הכי טובה היא להצביע ברגליים, להצביע בשלט, לא לקנות כרטיס לקולנוע. בידינו הבחירה, איש לא כופה עלינו לראות, לשמוע או לצפות במשהו שאנחנו לא רוצים. צריך להיות חופש נקודה".
