מרקורי לא לבד: ענקי המוזיקה על המסך
הסרט "רפסודיה בוהמית" שמתאר את חייו ומותו של פרדי מרקורי עבר תלאות רבות בדרך לאקרנים. רגע לפני שהוא מגיע לכאן, חזרנו לסרטים שהנציחו את גיבורי המוזיקה: המסמך החברתי מאחורי הסרט על ג'ים מוריסון, שבעת השחקנים שגילמו את בוב דילן ואמינם בתפקיד חייו
"רפסודיה בוהמית", הסרט שמגולל את סיפור חייו של פרדי מרקורי, הוא אחד הפרויקטים המסקרנים של הוליווד מזה תקופה. תהליך ההפקה של הביוגרפיה הקולנועית על אודות חייו ומותו של סולן להקת קווין נחשב בשלב זה לסאגה, אחרי שעבר תלאות רבות. החשובות שבהן היו החלפתו של השחקן הראשי שמגלם את מרקורי בסרט, מסשה ברון כהן לרמי מאליק, ופיטוריו של הבמאי המקורי בריאן זינגר ("מבצע ואלקירי", סדרת סרטי "אקס מן") והחלפתו בבמאי דקסטר פלטשר, לאחר שהראשון נעדר מסט הצילומים ורב עם אנשי הצוות.
לא מעט עיניים בהוליווד ובתעשיית המוזיקה מופנות כלפי הפרויקט מהרגע שיצא לפועל. אם הוא יצליח לכבוש את הקהל ולזכות בהערכת המבקרים, הוא עתיד לשבור קופות - ואולי אף לפתוח עבור רבים בעיר הסרטים תיאבון לביוגרפיות מוזיקליות נוספות. אלוהים יודע שיש לא מעט אמנים ראויים לכך, בהם פרינס, ברוס ספרינגסטין, כריס קורנל או מדונה (בימים אלה יוצא לדרך סרט חדש על ג'ון לנון ויוקו אונו). זוהי גם הזדמנות מצוינת לחזור אל כמה מהיצירות הקולנועיות המפורסמות והמוצלחות יותר, על אודות האנשים שהגדירו בצלילים, טקסטים ומעשים את התרבות של זמנם ואת חייהם של דורות שלמים.
עוד בערוץ המוזיקה:
ננה מושקורי: "אמרו לי לצבוע לבלונד ולזרוק את המשקפיים"
סקס, בגידות וטרגדיות: סודות המלון ההוליוודי המקולל
קטינות, מאגיה שחורה ואלכוהוליזם קטלני: השערוריות של לד זפלין
הדלתות
אחת הביוגרפיות המוזיקליות האייקוניות היא זו שנקראת "הדלתות", אך מתמקדת בסיפורו של ג'ים מוריסון, סולן הלהקה - משורר רוק וחובב טריפים ידוע. במקרה זה לא מדובר רק בסרט על אודות אייקון רוקנ'רול, גם אם הוא מלא בקלישאות הז'אנר (ייתכן שכשיצא ב-1991, עוד לא היה מדובר בקלישאות חבוטות). "הדלתות" של אוליבר סטון הוא הרבה יותר מכך - כמצופה מסרטיו של הבמאי, סיפור המסגרת שלו מגולל את סיפורה של אמריקה הסיקסטיזית, על תמורותיה הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות.
זהו מסמך תרבותי על אודות דרכה של אומה כמעט כפי שהוא סיפור הזייתי ומופשט (לעתים מדי) על אדם שעזר לעצב את האתוס של הרוקנ'רול האמריקני. הוא כולל תפקידי אורח של בילי איידול ואוליבר סטון עצמו, שעושה כאן מעשה אלפרד היצ'קוקי ומשלב את עצמו בדרמה הסוריאליסטית, המרתקת ויש שיטענו גם הארוכה מדי, כדרכם של סרטי הז'אנר.
במרכז היצירה עומד ואל קילמר, אז עוד שחקן צעיר המדגמן דמיון מעורר השתאות למוריסון. קילמר מעניק כאן אינטרפרטציה מרתקת ומגוחכת כאחד למי שבהווייתו סימל את רוחה של אמריקה בשנות ה-60. מצד אחד משורר נביא, מצד שני – אמן נפוח מחשיבות עצמית שנהנה להטיף לקהלו, וסטה לא פעם ללהג חסר פשר. כך או כך, מדובר בחובת צפייה לכל מי שמגדיר עצמו כחובב מוזיקה.
אני לא שם
את "אני לא שם", הביוגרפיה של בוב דילן שביים טוד היינס, כמעט שאי אפשר להכניס לאף קטגוריה קולנועית מובהקת. אחרי הכל, כמה סרטים בז'אנר מובלים על ידי לא פחות משבעה שחקנים המגלמים אותה הדמות? זהו המקרה של "אני לא שם" מ-2007, סיכום תולדות חייו של אמן שאמנותו חולשת על שישה עשורים, ופעילותו מספרת את סיפורו של הפולק והרוק האמריקניים, כמו גם את החברה שבתוכה גדל, התפתח והצליח.
בין השחקנים שמגלמים את רוברט צימרמן בשלבים שונים בחייו ובאמנותו ניתן למנות את כריסטיאן בייל, הית' לדג'ר (באטמן וג'וקר בהתאמה), ריצ'ארד גיר וקייט בלאנשט – כי מהו מגדר מול מהות. גם במקרה זה מדובר ביצירה מטלטלת שנעה על ציר זמן משתנה, לא לחלוטין קוהרנטית וכזו שמצריכה מספר צפיות, והיכרות יותר מבסיסית עם הביוגרפיה של דילן והפאזות השונות בחייו ובקריירה שלו (מתקופת הפולק, דרך התקופה החשמלית, התאונה ששינתה את קולו ועוד).
הולך בדרכי
הבחירה בחואקין פיניקס לתפקיד ג'וני קאש פיצתה על היות "הולך בדרכי" הסטנדרטי שבסרטי רשימה זו. יש הטוענים שסיפור חייו הקולנועי של ג'וני קאש היה ראוי ליותר מאוסף אירועים ברצף כרונולוגי שהתרחשו בחייו של אייקון הקאנטרי הגדול מכולם. אחרים רואים בסרט טיפול קלאסי, קונבנציונלי וראוי לסיפורו של קאש. מעין תבנית בסיסית לביוגרפיה קולנועית שהיא סיפור עוף חול שכולל עלייה לגדולה, נפילה וגאולה.
אגב עוף חול, "הולך בדרכי" שיצא ב-2005 היה אחד התפקידים הגדולים הראשונים של פיניקס בקולנוע. הוא סימן אותו כשחקן טוטאלי עם היכולת לצלול אל תוך דמויות מורכבות, כפי שעשה בהמשך גם ב"אני עדיין כאן" (כשגילם את עצמו יורד מהפסים, והטריל בדרך את כל הוליווד), וסביר שיעשה בהמשך כשייכנס לנעליו של הג'וקר של באטמן. כאן ניתן לראות את ניצני הכישרון הגדול שלו, והוא עשה חסד עם קאש, שמת שנתיים לפני צאת הסרט. גם ריס ווית'רספון מביאה כאן תצוגת משחק מצוינת כג'ון קרטר קאש, והכימיה בין השניים, מוזרה ככל שתהיה בכל סרט אחר, ניכרת על המסך.
גינזבורג
תגידו מה שתגידו על שנותיו האחרונות, ועל האופן שבו ביזה את וויטני יוסטון (ויותר מכך את עצמו) בריאיון הטלוויזיוני המפורסם ההוא, ובהחלט יש מה להגיד. אבל סיפורו של סרז' גינזבורג, הילד היהודי ששרד את מלחמת העולם השנייה והפך לאגדה מוזיקלית, בהחלט היה ראוי להנצחה על המסך הגדול. זו הגיעה ב-2010 בדמות "גינזבורג", חגיגה קולנועית, כמאמר הקלישאה, המגוללת את סיפורו של מוזיקאי מורכב ומתוסבך, ילד יהודי כעור שהפך גבר חובב נשים יפות. בין שיריו הנהדרים שזורים סקנדלים, אפיזודות שנויות במחלוקת, רומנטיקה וחיבה יתרה לאלכוהול.
אריק אלמוזנינו מצטיין כאן בתפקידו כזמר הצרפתי, בסרט ארטיסטי למדי שביים ז'ואן ספאר - עבודת הבימוי הראשונה שלו. ספאר נמנה עם אמני הקומיקס המוכרים בצרפת, והסרט הוא עיבוד לקומיקס שצייר, על כן "גינזבורג" רחוק מלהיות ביוגרפיה קולנועית שגרתית. בניגוד ל"הולך בדרכי" השגרתי יותר (מסוג הביוגרפיות שמסמנות וי על "אירועי חובה" משמעותיים), הסרט מנסה לצלול אל נבכי נשמתו השסועה של אגדת המוזיקה והבוהמה הצרפתית, ועושה זאת בדרך גרפית למדי – כמצופה מסרט שביים אמן קומיקס. השוס? בובת עורב שחורה וגדולה מלווה את גינזבורג בכמה מהסצנות החשובות בסרט, כמסמלת מצפון, טראומות ילדות או חוסר ביטחון אפל שמלווה את המוזיקאי ומהווה עבורו מניע, ישיר או עקיף, להתנהלותו מול גברים ונשים.
החיים בוורוד
עדיין בצרפת: גם אדית פיאף הייתה יותר מראויה להנצחה בקולנוע, כאחת מאגדות המוזיקה הגדולות שיצאו ממולדת הבאגט והשאנסונים. זה קרה ב-2007 בסרט שזכה לשבחים רבים, והיטיב לתאר את סיפורה של פיאף (מגלמת אותה כאן מריון קוטיאר). מילדות ענייה בשכונת המהגרים בלוויל בפריז, דרך נטישת אימה והנדודים לצד אביה שעבד ברחוב כלהטוטן ועד לעלייתה לגדולה.
בין השירים הנהדרים מציג "החיים בוורוד" (כשם שירה המפורסם של הזמרת) את הרומנים המתוקשרים שלה עם גדולי התרבות הצרפתית כמו איב מונטאן, החברות עם מרלן דיטריך, ההאשמות ברצח, הקריירה המופלאה, השערוריות, האלכוהול וכן, גם את מותה בגיל 48 הצעיר מדי ממחלת הסרטן. קוטיאר קטפה את פרסי האוסקר, הגלובוס והסזאר על תפקידה כאן, בסרט שביים אוליבייה דהאן והציג את פיאף עבור הקהל שהכיר את קולה, אך לא בהכרח את סיפור חייה הפתלתל.
8 מייל
אומנם לא מדובר בביוגרפיה סטנדרטית, אך "8 מייל" של הבמאי קרטיס האנסון ("סודות אל.איי") מבוססת ברוחה לפחות על דרכו של אמינם לתהילה ואל פסגת עולם ההיפ-הופ. הסרט יצא ב-2003, בעיתוי מושלם מבחינת הראפר, שחווה אז את שנות השיא בקריירה המפוארת שלו. נדיר לראות אמן שמשחק את עצמו בביוגרפיה המבוססת על חייו (רוב המוזיקאים שקיבלו ייצוג קולנועי זכו לכבוד לאחר מותם או לעת זקנה, כשהם כבר לא דומים למי שהיו בשלבים החשובים והפוטוגניים בקריירה שלהם), אבל אמינם, או לפחות האיש שמאחוריו, מארשל מאת'רס, עשה זאת בהצטיינות יתרה.
קשה לחשוב על שחקן שהיה מייצג את הרוח של אמינם יותר מהאיש עצמו - ומאת'רס מפתיע כאן ביכולות המשחק שלו. את הסרט ליווה באחד מלהיטיו הגדולים בעשור הראשון לשנות האלפיים, וייצג נאמנה את רוח האנדרדוג שמלווה ראפר לבן מדטרויט עם הרבה תקווה ומעט מאוד אופק. גם אם הדמות הראשית כאן זכתה לשם ג'ימי "ראביט" סמית, אין ספק שכשנכתב, צולם והופק – יוצרי הסרט ומשתתפיו חשבו על איש אחד, שבמקרה הסתובב איתם על הסט. עכשיו רק שיפסיק לריב עם מאשין גאן קלי.
היישר מקומפטון
מאייקון היפ-הופ אל אלו שסללו עבורו את הדרך. מוצלחת ככל שתהיה, כמעט שלא ניתן למנות ביוגרפיה מוזיקלית מהשנים האחרונות שהצליחה לצבוע בצבעים כה מחמיאים את העומדים במרכזה. אבל זה בדיוק הסיפור של Straight Outta Compton, הדרמה שעוקבת אחר סיפור עלייתה ונפילתה של N.W.A, להקת הגנגסטה-ראפ החלוצית של אייס קיוב, איזי אי וד"ר דרה. אם להודות על האמת, N.W.A בהחלט היו ראויים לסרט שכזה, במיוחד נוכח הפופולריות של ההיפ-הופ והראפ בעשורים האחרונים. יש קו מקשר ברור בין ההרכב השנוי במחלוקת הזה בשנות התשעים לבין נציגי הז'אנר הצעירים יותר ששולטים כבר כמה שנים טובות בשוק המוזיקה האמריקני.
אבל SOC, סרט מצוין ושואב למרות אורכו, לא עלה לאקרנים ללא מחלוקת. זו עסקה בעיקר בעובדה שהוא בוחר להציג את גיבוריו כסוג של, ובכן, גיבורים. והם היו כאלה, במונחי מוזיקה, חדשנות וחתרנות. אבל לצד כך, יש טעם לפגם בהצגתה של החבורה המאצ'ואיסטית והסקסיסטית הזו על צדדיה היפים וההרואיים בלבד. כן, יש כאן כמויות של אלימות פנים-הרכבית (או נגד שוטרים, או סתם בחורים שדופקים על דלת חדר המלון של חברי הלהקה כדי להבין לאן נעלמה בת הזוג שלהם ונתקלים בשורה של אקדחים שלופים). אבל ברוב הזמן מוצגים קיוב, אי, דרה ושות' כאחלה חבר'ה, צחוקים איתם, רק אל תעלה להם את הסעיף. התיאור המפרגן אינו דבר חדש בביוגרפיות מוזיקליות קולנועיות, אבל הפעם מדובר במקרה צורם משהו. ככה זה כשעם מפיקי הסרט נמנה אחד ממושאיו, במקרה זה אייס קיוב, שבנו אושיה ג'קסון ג'וניור משחק את בן דמותו הצעיר של האב.
ריי
בשנת 2004 נשאב ג'יימי פוקס עמוק אל דמותו של ריי צ'ארלס, מגדולי המוזיקאים, הקלידנים והבלוזיסטים שידע עולם המוזיקה. וכן, גם כאן מדובר בסיפור של 30 שנה שמתחיל בילדות בצל עוני בדרום ארצות הברית, טרגדיות משפחתיות, עיוורון, הצלחה מטאורית בשנות ה-50 וה-60, בגידות, סמים ונפש קרועה. הביקורות לסרט נטו להיות חיוביות, גם אם חלקן טענו לאי דיוקים (ריי צ'ארלס עצמו קיבל עותק של התסריט - בכתב ברייל כמובן - וגם לו היו הערות באשר לאמינותו). פוקס זכה באוסקר, ובקופות הסרט היה להצלחה ענקית, שהניבה הכנסות של 75 מיליון דולר רק בארצות הברית, בתוספת 50 מיליון דולר ברחבי העולם.
הקרנת הסרט הייתה יכולה להיות אחד האירועים הנדירים שבהם אמן אגדי זוכה לחזות בבן דמותו הקולנועי (או לפחות לשמוע אותו), וצ'ארלס אכן תכנן להגיע לפריימירה של הסרט בסוף אוקטובר 2004. אלא שהוא לא זכה לעשות זאת, שכן הלך לעולמו חודשים ספורים לפני כן, ביוני, ממחלת כבד.
סרטים נוספים שיותר מראויים לאזכור ולצפייה אך לא מופיעים כאן: "לה במבה" מ-1987 על חייו ומותו של ריצ'י ואלנס, Control מ-2007 על אודות סולן להקת ג'וי דיוויז'ן איאן קרטיס, ו-Get on Up המספר את קורות חייו של ג'יימס בראון - לו רק היה זוכה בארץ לשם מחריד פחות מאשר "קומו על הרגליים".
