שתף קטע נבחר
 

"אסתר של הסיגריות:" בגבולות הטעם הרע

בערוב ימיה גיבורת ספרו של יוסי וקסמן, מעצבת אופנה צפון תל-אביבית קשישה, מגלה שהיא בהיריון. העיסוק הקאמפי בזקנה הנדמית כהתבגרות, מעורר סקרנות אך הביצוע לוקה בחסר והופך לדחקה

לא, זה לא ספר מוצלח במיוחד. גרעין העלילה שלו הוא דימוי כמעט מובהק לכך. תל-אביבית בערוב ימיה מקבלת ביקור מסבתה המתה שבפיה בשורה: מזל טוב, את בהיריון. הגיבורה, אם כך, עומדת לחוות על בשרה ספוג הניקוטין נס בקנה מידה מקראי, וכמו שרה אימנו להפוך לאם לעת בלותה. לעזאזל העובדות, בלון החמצן שמחזיק אותה על הרגליים, המטפלת הפיליפינית, החיים הארוכים של סודות וחרטות שמשתרכים מאחוריה.

 

 המשפחה הישראלית מעיני סבתא: פרק ראשון מ"אסתר של הסיגריות"

 

המחבר, יוסי וקסמן, מתמחה בספרות קאמפית ובדמויות שיודעות להעריך את החומרים הזולים שמהם עשויים חיים ראויים לשמם: השילוב בין תשוקות גדולות לאכזבות גדולות עוד יותר. לפני 20 שנה ראה אור הרומן הראשון שלו למבוגרים, "אלכסנדריה אהובתי" – שעד היום נחשב אבן דרך בתולדות הספרות העברית, שמציגה עולם הומואי ומתענגת על משחקי שפה וסגנון מתוך קלילות וחדוות משחק. "הרבנית הזליפה על עצמה מי לימון ריחניים מבקבוק זכוכית גדול ומחורץ אשר רכשה בחנות הבשמים העלובה בחאן איל־חלילי", הוא המשפט הפותח של הרומן ההוא.

 

 

יוסי וקסמן (צילום: שרית קרופקה-וינגרטן )
יוסי וקסמן(צילום: שרית קרופקה-וינגרטן )

גם הפעם ניחוחות הם עניין מפותח. אבל בספרו החדש, "אסתר של הסיגריות", וקסמן משתמש בניחוחות עשן כאביזר במה מרכזי. סיגריות למיניהן. פה ושם גם ג'וינטים. ברגעים מסוימים הספר מזכיר קומדיות סטלנים חרמניות. ברגעים אחרים, את "קרובים קרובים" הטלוויזיונית. תככים קטנים על נדל"ן וענייני בריאות בתוך המשפחה, שמאחוריהם מתגלים סודות קודרים יותר. לצורך כך, "אסתר של הסיגריות" ממזג כמה וכמה ז'אנרים וטיפוסי עלילה קלילים וולגריים, שנוגעים לשאלה המרכזית שמלווה את הקריאה: האם הסיפור ילך עם הנבואה המצחיקה מפתיחתו. האם העולם הצפון תל-אביבי, היידישיסטי, הזעיר־בורגני שווקסמן מעצב כאן סביב דירתה ובני משפחתה של מעצבת אופנה ציניקנית - עולם שמוכר במידה רבה מספריו של ירמי פינקוס – ייענה לפנטזיה ולחוקי האגדות וסיפורי המקרא, או שהנבואה היא הזיה של ישישה, כפי שהיא עצמה חושדת. תוצר של שיטיון ותעלולי נפש.

 

"תולדות האמנות", ספרו הקודם של המחבר, מצא חן בעיניי מאוד. גם בו היה השילוב הזה של קטנוניות והתבזות אנושית עם תיאורי חיים סוערים ויצריים. אלמנטים של הגזמה ושל פנטזיה השתלבו שם בתיאור בכל זאת נטוע בהיסטוריה ובמקום של כפר אמנים בסגנון עין הוד. הספר הנוכחי, לעומת זאת, סובל מאינפנטיליות קלה, מתחושה של מהתלה שלא לגמרי מאמינה בעצמה.

 

טריק קלאסי, עתיק יומין, של קומדיות הוא הערבוב בין זקנה לנעורים, חרמנות וגסיסה. הקשיש שמתאהב בנערה או נער. שמבזה את עצמו. אבל הספר של וקסמן – שבנוי באנלוגיה להריון ומחולק לשלושה שלישים - מעיד על תופעה אחרת. על החיבה בספרות ובקולנוע עכשוויים כלפי דמויות של קשישים כמתבגרים. על הרצון של קוראים לראות את האדם המבוגר, הגמלאי, חסר הערך בעיניים קפיטליסטיות – בכל זאת מתעורר לחיים, מגלה את עצמו, מנצח את הגוף ואת השיטה.

 

"אסתר של הסיגריות"

לאורך הספר מתגלה שההיסטוריה המשפחתית שהוא מציג היא רצף שכפולים. אישה אחרי אישה חווה בדרכה סצנה מחייה של האם והסבתא. מעין היריון בתוך היריון. וקסמן אפילו שותל בביוגרפיה של אחת מדמויות המשנה סצנת אונס קצרצרה. אבל הוא לא מעז לפתח אותה ולעמוד מאחוריה באופן מלא. היא עוד טוויסט נונשלנטי בסגנון הטלנובלה האהובה על הגיבורה. בכלל, "אסתר של הסיגריות" מציע שילוב מקומם ומצחיק בין עניינים רציניים כמו זהות עצמית בעת זקנה - לתיאורי התמסטלות בצוותא של קשישה ונער.

 

זה הרי עידן של טעם רע. של שימוש מושכל בפרובוקציות ככלי בידורי ופוליטי. תוכנית טלוויזיה כמו "מרוץ הדראג של רו-פול" השתחלה עמוק במיינסטרים. אבל כדי שסגנון קאמפי ייתפס כבחירה אסתטית מוצקה, הוא דורש איזו תנופה לא מתנצלת. וקסמן, כמו הגיבורה שלו, הוא לא טירון. שניהם מעצבים ותיקים ומחוכמים שיודעים מה ערכו, נגיד, של שפתון כתום מזעזע. ואף על פי כן, למרות הסקרנות שהוא מעורר, הייתה לי תחושה לאורך הספר שהוא נופל במקומות שסופרים ישראלים אחרים נופלים בהם, כשהם מנסים כביכול לבחון את גבולות הטעם הרע, אבל עושים רק חצי עבודה ומסתפקים בדחקה.

 

לא צריך ללכת עד אלמודובר. גיבורת "בדרך אל החתולים" של קנז היא עדיין דוגמה קולעת לשימוש בדמות דיוואית, שפלה ובכל זאת הרואית, מגוחכת ובכל זאת מלכותית. גם יולנדה המזקינה של קנז היא דוגמה לאופן שבו מחבר מתחבא מאחורי פניה הגרוטסקיים של הדיווה המבוגרת, תחת הקמטים ושכבות האיפור, כמין אלטר־אגו לדמות האמן חולה היופי והמגוחך. אבל מופע ספרותי כזה דורש ווליום אחר לגמרי, שלא מסתפק בפחות ממאה אחוזי התמסרות.

 

אסתר של הסיגריות, יוסי וקסמן, ידיעות ספרים, 248 עמודים

 

הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות"

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים