החדש של דן אריאלי: אוסף של בובע מייסעס

"שווה לך", ספרו החדש של הכלכלן ההתנהגותי דן אריאלי, עוסק במושג המוטיבציה. הוא נפתח במשפט "אנחנו המנכ"לים של חיינו", שזורק אותך מיד לתוך מרחב מנטלי מסוים מאוד: עולם תאגידי שבו ערכו של אדם נקבע בהתאם לעמדתו בשוק העבודה ויעילות היא שם המשחק. מדוע לא, פשוט, "אנחנו מנהלים את חיינו"? ככל הנראה כדי להעניק תחושה שעומד לרשותנו מנגנון גדול, סבוך, ושאנחנו האחראים הבלעדיים על תפעולו ה"נכון", כלומר הכלכלי והיעיל. האם יש דרך מדכאת מזו לחשוב על החיים, על הקיום?

זו, על כל פנים, הדרך שבה דן אריאלי מבקש לנסוך בנו מוטיבציה. לְמַנְכֵּ"ל. אבל כדי להצליח בכך, עלינו להבין קודם כל את "ההיגיון הסמוי שעומד בבסיסה", כמתואר בכותרת המשנה. אריאלי מרבה להתייחס למוטיבציה כאל חיה חמקמקה ומורכבת שקשה מאוד להבין לאשורה, לא כל שכן לביית. בסוף הספר הוא אף זורק את מלאכת הפענוח על הקורא, ומתחפף. ניטשה, לעומת זאת, דווקא חשב שזה די פשוט: כולנו מונָעים על ידי הרצון לעוצמה. מה פשר השוני בין תפיסתו של ניטשה לבין זו של אריאלי? האם אריאלי חכם יותר? האם מאתיים השנה שעברו ביניהם גילו דבר מה חדש על המין האנושי?

עטיפת הספר

תשובה אפשרית אחת היא שאריאלי לוקה בבלבול מושגים: זו איננה המוטיבציה שמעניינת אותו, אלא היכולת לתרגם אותה ליעילות כלכלית - שני דברים שונים לגמרי. לראיה, מרבית הספר מתבסס על רשמים משיחות עם עובדים ומניסויים שנערכו על עובדים, בניסיון "לפצח" את אופן הפעולה של המוטיבציה שלהם. למשל, מה יגביר יותר את התפוקה של עובדי פס ייצור: בונוס של מאה שקל לעובד בעל ההספק הגבוה ביותר בסוף היום, או מגש פיצה שיישלח לביתו? אריאלי אינו ער לכך שבחינת העבודה של בני אדם באמצעות מסגרת דיון שמתאימה לפרי הרבעה, מעידה יותר עליו, או למצער על שוק העבודה, מאשר על מקורות המוטיבציה הפנימיים של העובדים.

בהזדמנות אחרת, כשאריאלי מבקש להסביר מדוע מוטיבציה שלילית של עובד היא "בעיה חמורה", הוא מנמק זאת בשלל השלכות מזיקות שעלולות להיות לכך על הארגון (יגיע מאוחר, ייצא מוקדם, יעגל פינות). בשום מקום הוא אינו מזכיר שזו בראש ובראשונה בעיה עבור העובד עצמו: רע לו, הוא מדוכא בעבודה. העניין של אריאלי איננו אפוא בגורם האנושי, אלא בערך שהוא מייצר עבור המערכת הכלכלית.

וכך, הרוקסטאר של אמריקה התאגידית חוזר שוב ושוב לבחון אסטרטגיות שונות שחברות מסחריות יכולות לנקוט, "כדי לחזק את תחושת המשמעות והחיבור של העובדים". הנחת המוצא של דיון כזה חייבת להיות שראשית כל, נדרשים לשם כך שכר הוגן ותנאים סוציאליים. זה המובן מאליו האנושי והחברתי. אבל אצל אריאלי אין לכך זכר. כשהוא דן באריכות במהנדסי היי־טק, ייתכן באמת ששכר ותנאים הם פחות העניין (למרות שיש רעות חולות תעסוקתיות אחרות שפוגעות בהם, כמו שעות עבודה ארוכות וציפייה לזמינות טוטאלית, וגם הן לא מוזכרות במילה). אבל דיון בפועלי ייצור שמתעלם מכך, כבר משתתף ביצירת העוולה הבאה: מנהלים שיספרו איך למדו מפרופ' אריאלי שמה שהעובדים שלהם באמת רוצים זה מגש פיצה.

ההיגיון הכלכלי־תאגידי אינו מתבטא רק בניסוח שאלת המחקר של הספר, אלא גם במתודולוגיה. אם כלי העבודה העיקרי של ניטשה הוא התבוננות - בעיקר פנימית - אריאלי מפורסם בחיבתו לניסויים שאמורים לתקף את דבריו, להציג שורה תחתונה בדוקה, להראות "יעילות". לשם כך הוא מציג ניסויים ה"מוכיחים" שלל אמיתות: אתה אוהב יותר את הדברים שאתה עצמך יוצר; פידבק חיובי תורם למוטיבציה יותר מאשר תגובה אדישה; אנשים לא אוהבים כשמשמיטים את הקרדיט שלהם מדבר שיצרו; ככל שסומכים עלינו ונותנים בנו יותר אמון, כך אנו עובדים קשה יותר; אם מכניסים אדם עוין ושלילי לתוך דינמיקה חברתית - היא נפגעת. כפי שאפשר לראות, המשותף לכל האמיתות הללו הוא שהן לחלוטין מובנות מאליהן, וברוח ספרו של אריאלי, חבל על הכסף שהושקע בניסיון "להוכיח" אותן. יעילות כלכלית גדולה אין כאן.

המעניין הוא שאריאלי מעדיף אותן על פני הסתכלות פנימה, למרות שהיא המשאב הזמין ביותר. קטע קצר בתחילת הספר שבו הוא כן עושה זאת, בניסיון להבין מדוע נשאב לתוך אפיזודה שגרמה לו לחיות שוב את פציעתו הקשה, הוא הטוב ביותר. אבל היה מעניין לקרוא דין וחשבון מקיף בהרבה על מקורות המוטיבציה של אריאלי. למשל, מדוע החליט לכתוב את הספר הזה - אוסף קצרצר ודל של כמה ניסויים וכמה בובע־מייסעס, ללא תשתית תיאורטית וללא שום עומק רעיוני? איזה תפקיד שיחק בכך המרכיב הכלכלי? האם התשלום שמציעה הוצאת ספרי טד (TED Books), מבית ההרצאות המקוונות, המבטיחה באתרהּ ספרים "ארוכים מספיק בשביל להיחשף לרעיונות עוצמתיים, אבל קצרים מספיק כדי לקרוא ב'מכה'", הוא כזה שאי־אפשר לעמוד בפניו? הנה שאלה מעניינת בנושא מוטיבציה.

הביקורת התפרסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות".