"חשבתי שאני בעל ערך רק כשאני מצחיק": ג'וליאן שגרן פותח את הפה
רק בגיל 78 הבדרן ג'וליאן שגרן גילה "שיש יותר בחיים מרק להיות מצחיק". בריאיון חשוף הוא מסיר את המסכות ומדבר לראשונה על טראומות הילדות והמפגש עם פדופיל שהובילו אותו להפוך לקומיקאי, ומביע תסכול מחוסר ההכרה בארץ. בין לבין הוא מוכיח שלא משנה מה, מדובר בילד נצחי
"ג'וליאן", אמרתי לבדרן הוותיק בטלפון, "או שאתה מדבר מהר מדי או שאני מקשיבה לאט מדי. תוכל לחזור על הדברים?". עד מהרה התבררה הסיבה לכשל ההבנה: ג'וליאן שגרן דיבר בשפת הג'יבריש.
"אז אתה כבר בן 78", המשכתי, "78?!", הוא שואל-אומר, כמו מופתע מהגיל של עצמו, ומיד מעווה את קולו ומגלם זקנה חביבה ודמנטית שלא בטוחה מי נמצא מהעבר השני של הקו: "הלו, מי זו? מי מדברת???". כל קשר בין המספר הזה לבין האנרגיות המטורללות של שגרן מקרי בהחלט. הוא נשאר ילד נצחי.
ניתקתי את הטלפון בלב פעור, המומה ממטח הצחוק הבלתי נשלט באמצע יום עבודה. אבל שיחת הטלפון עם שגרן הייתה רק מתאבן לפני הדבר האמיתי, הפגישה איתו בביתו.
בכניסה לכפר האמנים עין הוד, שגרן מספק הוראות ברורות: "אחכה ליד המכולת, אני לובש חולצה צהובה זרחנית". ואכן, החולצה הצהובה הזרחנית, עטורה בציורי אננס ופרחים זרחניים ובתוכה אדם זרחני במיוחד, כבר נראתה מחייכת מרחוק.
עד מהרה נחשף מה שהקול בשיחת הטלפון לא הסגיר - גם ילדים נצחיים מתבגרים, וכששגרן מוליך אותנו בדרך לביתו ניכר שההליכה לא קלה לו. "אני לא יכול לעמוד יותר, אין לי שיווי משקל בכלל", יסביר אחר כך כשיישאל למה הוא מופיע בפני ילדים רק לעיתים רחוקות. "היה לי מופע יחיד, שהיה מאמץ מאוד רציני לגוף כי זה היה מופע מאוד אתלטי. הייתי נופל, קופץ, פגעתי בעצמי, שברתי דיסק. לאט לאט הדברים התחילו להצטבר". אבל הגוף והראש לחוד, ולצד המאמץ שמצריכה העלייה לביתו, שגרן לא חדל ללהג, גם הפעם, איך לא, בג'יבריש. עברית, אגב, הוא לא מדבר טוב, ולכן התקשורת איתו נעשית באנגלית. "זו הבושה הנצחית שלי", הוא מודה. "אני צריך לשאול את אשתי מה יש בחדשות. יש המון שאני לא מבין".
בבית היא מחכה, אשתו - השחקנית רולנדה שגרן. "סליחה על הבלגן, בדיוק יש עוזרת", היא מתנצלת כאחרונת המארחות. אבל הבלגן הולם כל כך את ביתם של השגרנים הלא-שגרתיים האלה, כולו רווי צבע וחמימות, בית שבו הדלתות אינן מלבניות כי אם קשתות מעוגלות עשויות אבנים, כאילו הכניסה לחדר העבודה אינה אלא דלת לארץ פלאות. על הקירות תלויות תמונות של השניים מהופעות בצעירותם, בשירותים תלויה תמונה של ג'וליאן הצעיר משחק לצד הבדרן הידוע פיטר סלרס, על המדפים פסלונים שיצר, עוד עיסוק שבו הוא משקיע זמן בשנים האחרונות. 40 שנה הם ביחד, וג'וליאן עדיין מצחיק אותה. כל הזמן. "בחיים לא הסתכלתי על אישה אחרת מאז שאני איתה", הוא מבהיר, "היא כל מה שאני רוצה".
השחקן והקומיקאי שנולד בלונדון והשתתף בתוכניות ילדים ונוער רבות, בהן "מסיבת גן" עם ירון לונדון, "פרפר נחמד" ו"הופה היי", חי בעין הוד, הרחק מהברנז'ה. כולם בשכונה מכירים אחד את השני, ולכן כשבמוזיאון ינקו דאדא בעיר נפתחה התערוכה "דחוס", שבמסגרתה מוצג וידאו שבו מככב שגרן - כל מה שנדרש היה פשוט לאסוף כמה שכנים: הצלם הוא תושב המקום; בעל המכולת המשתתף בסרטון הוא רק במקרה גם שחקן; והניצבת שמגיחה לרגע היא רולנדה.
בווידאו נראה שגרן כשהוא שודד מכולת, איך לא, באמצעות הפנטומימה המזוהה איתו, אך הוא עצמו מנהל יחסים דואליים עם המושג: "אני שונא פנטומימה", הוא מודיע חגיגית. "השחקן עם הפנים הלבנים, הפומפוזיות של זה, החשיבות העצמית מעצבנת אותי מאוד, להשוויץ - 'תראו אני יכול ללכת נגד הרוח'. "אני משתמש בפנטומימה בקומדיה אבל לא משוויץ כי אני לא טוב בזה, אף פעם לא הייתי טוב כמו מרסל מרסו או חנוך רוזן - הם מבריקים, ובגלל זה זה מעצבן אותי מאוד. אני לא קורא לעצמי פנטומימאי, אלא קומיקאי-פנטומימה".
בדמות שגילם ב"מסיבת גן", ילד מגודל עם חולצת פו הדוב נצחית, הוא דווקא היה מדבר – "שלום, מה שלומך?", הוא מעווה את קולו ומדגים את הקול הילדי – אך משום מה אנשים עד היום מופתעים כשהוא פותח את הפה: "אנשים חושבים שלא דיברתי ב'מסיבת גן', הם לא קלטו את זה, זה משונה. אני חושב שזה קשור לכך שהוויזואליה של הקומדיה שלי הייתה הרבה יותר חזקה מהקול. ירון לונדון שאל אותי שאלות ואני הייתי עונה".
עם לונדון הוא לא שמר על קשר, אבל האהבה להופעה מול ילדים עדיין מפעמת בו, והוא מספק הסבר בשגרנית מדופלמת: "אני אוהב להופיע מול ילדים כי אני גבוה יותר מהם, אני מרגיש נעלה".
אפשר היה להמשיך וללהג עוד באופן סכריני על כמה כיף להופיע ולהצחיק, אך שגרן, כלאחר יד וכמו מתוך שטף הדיבור, מטיל לפתע פצצה: "העובדה היא שהנשמה שלי, מה שזה לא יהיה, סובלת, אבל בואי לא ניכנס עמוק מדי", הוא אומר ומיד משנה נושא וירה צרור בדיחות נוסף.
אבל אמרת משהו מאוד קשה, שהנשמה שלך סובלת.
"יש לנו כל כך הרבה טריקים כדי לכסות את הכאב שלנו, ולא משנה מה הסיפור שלנו".
ובמקרה שלך?
"בילדות עברתי די הרבה דברים איומים. כשהייתי בן ארבע נשלחתי לאירלנד הרחק ממשפחתי כי הייתה מלחמה. אני לא יודע אם שמעת על מלחמת העולם השנייה. זה קרה ממש קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה. בכל מקרה, נשלחתי לשם בתקופה שהכי הייתי צריך להיות, כמו כל ילד, עם ההורים והאחים שלי. בבית הספר התעללו בי. היה שם פדופיל שלקח אותי לחדר, החל לתפוס, הוא לא עשה שום דבר, אמרתי 'הלו? מה זה הדבר הזה?', והוא אמר 'אתה יכול ללכת עכשיו'. ברחתי מבית הספר הזה כשהייתי בן שש.
"הדברים האלה משפיעים על ילד ומרחיקים אותו מהחברה. אמרתי - אני לא רוצה להיות חלק מזה. אני הולך להיות בחוץ. ואני הולך לעשות את זה על פי החוקים שלי. החלטתי שאני רוצה להיות קומיקאי כשהייתי בן שש. אבא שלי היה מלחין, הוא כתב מוזיקה לסרטים והיה די ידוע באותם ימים. הוא היה מזמין אנשים מהסרט והם תמיד היו מבקשים 'ג'וליאן, תאלתר לנו משהו', והייתי קם ומאלתר. החלק הזה בי היה מקובל. אבל היה חלק בי שהרגיש נטוש כי שלחו אותי החוצה – ובסך הכל הם עשו את זה בשבילי, הם לא היו אכזריים אלא נפלאים – אבל הבנתי שאני בעל ערך רק כשאני מצחיק. וזה נשאר איתי בערך כל חיי. רק לאחרונה, בגילי המתקדם וממש בששת החודשים האחרונים, התחלתי להבין שיש יותר בחיים מרק להיות מצחיק. שאתה פשוט יכול להיות. אני לא מזועזע ואני לא מרגיש שבזבזתי זמן, אני פשוט נרגש למצוא את מה שהחסרתי. ללכת יותר עמוק בהרפתקה עכשיו".
מה הנחית עליך דווקא עכשיו את ההבנה הזו?
"אני רואה פסיכולוג כבר הרבה זמן, ואני ממליץ לכולם שיהיה להם מישהו שיוכלו לדבר איתו. לא חבר, אדם מקצועי שאתה לא יכול להרשים, שלא ייפול בטריקים שלך, שיכול לצלול פנימה ולהדריך אותך חזרה. זה היה מדהים. אני איתו שלוש-ארבע שנים. אבל רק בחודשים האחרונים עשיתי את פריצת הדרך הזאת והקרח מתחיל להינמס מעל ההרגשה. סליחה, ציפית שהריאיון יהיה מצחיק נורא? תנו לנו ממחטה".
"התחלתי לראות את החיים בצבעים אחרים", הוא ממשיך, "מין צבעי פסטל רכים יותר במקום צבעים בוהקים ו'חה חה כמה מצחיק וכמה נפלא אתה' ו'הו גדלתי עליך'. זו הרבה מעמסה לסחוב".
מעמסה?
"יש לי דבר שקוראים לו 'אגו', שזה משהו שיש לו הרבה שיניים והוא מושך אותי כמו כלב גדול. כל פעם שמישהו ניגש אליי ומחמיא לי, אני צריך לזכור שהם מושפעים ממישהו שהוא בעיניים שלהם, אין בזה שום דבר שקשור אליי יותר. אני מאוד נחמד לאנשים, הם נהדרים, הם ניגשים ואומרים לי דברים מהממים, מישהו ניגש אליי לפני כמה ימים ואמר 'העשרת את חיי'. את יכולה להאמין לזה? איך אני יכול להתמודד עם זה? אז הרבצתי לו".
המעברים בין הומור לרצינות נעשים באותה נשימה, עד כי קשה להבחין ביניהם באוזן בלתי מחודדת. נזכרתי בפיירו, הליצן העצוב שפניו צבועים לבן ומזוהה במיוחד עם הפנטומימה, אותה דמות סטריאוטיפית ששגרן מיהר קודם לכן לציין כמה הז'אנר שלה מעצבן אותו. האופן שבו בין בדיחה לבדיחה הוא מניח את המסכה בצד וחושף פגיעות מהולה בחביבות אין קץ ועיניים טובות - נוגע ללב במיוחד והופך אותו לדמות עגולה שקל להתאהב בה.
ואפרופו להתאהב, בשלב הזה רולנדה מתיישבת לצידו ומצטרפת לשיחה. "אנחנו מעריצים אחד את השני", היא אומרת כשנשאלת על סוד הזוגיות. לרולנדה מופע יחיד שביים ג'וליאן ורץ כבר 12 שנה, וגם למופע הילדים המשותף של השניים יש רקורד מכובד – "המופע רץ מ-81' ואני עדיין צוחקת ממנו", היא מודה, תוך שהוא, בנונשלנטיות, אוחז במברשת ניקוי אבק גדולה וצבעונית ומטאטא את פניה וחולצתה. רולנדה ממשיכה ומגוללת מה שג'וליאן, כיאה לג'נטלמן אנגלי מאופק, השאיר רק בין השורות: "יש לו המון ידע, אוצר בלום, ומאוד חבל שלא הייתה מספיק תהודה בארץ ללמוד ממי ש-60 שנה עבד עם כל הגדולים".
אכן, בעולם שמעבר ל"מסיבת גן", לשגרן עשייה תרבותית מרשימה שהחלה בלונדון ודילגה בין ארצות. בין השאר למד אצל הפנטומימאי הדגול ז'אק לקוק, הופיע לצד הקומיקאי ויק אוליבר והשתתף בסרט של מיכלאנג'לו אנטוניוני. שני סרטים קצרים שביים ובהם השתתף אף היו מועמדים לאוסקר ב-1974.
"הוא עשה המון דברים ולא היה לזה המשך", ממשיכה רולנדה ומתייחסת לתקופת המגורים בישראל. "הוא עשה את 'התזמורת' (סדרה קומית ששודרה בערוץ הראשון - א.ו) ואף אחד לא הזמין אותו לביים או לכתוב או כלום. הוא עשה אחר כך את השלאגר 'ציצים', שהיה מופע קאלט פנומנלי. אף אחד לא לקח אותו לביים. הוא עשה את 'מסיבת גן' - ואף אחד לא לקח אותו לשום דבר".
ג'וליאן: "אולי הם ניסו להגיד לנו משהו".
רולנדה: "אני לא מבינה את זה כל כך. אם יש דבר כזה בארץ, איך אתם לא לוקחים? אתם לא רואים? אתם לא קולטים מה אתם יכולים לקבל ממנו? זו באמת תעלומה בעיניי. אני חושבת שפשוט אין לנו קשרים עם הברנז'ה. אנחנו לא יודעים למכור את עצמנו. איפה שאנחנו הולכים אנשים שואלים 'למה לא רואים אתכם?'. בלב שלנו זה נורא. זה לא שלא רצינו".
אז כן, אחרי כל כך הרבה שנים יש לא מעט מטען רגשי וביקורת בקרבם של הזוג שגרן. ועם זאת, כך נדמה, השניים מנסים למצות כל רגע של חדוות יצירה. ג'וליאן מרבה לפסל, ועבודה גדולה שלו אף מוצגת לראווה בכניסה לעין הוד, לצד המכולת השכונתית. בימים אלה הוא אף כותב ספר עם סיטואציות מצחיקות שחווה לאורך השנים, משולבות עם ציורים פרי עפרונו, שאף הם, באופן לא מפתיע, משוגעים ועמוסי פרטים.
שגרן גם מעביר סדנאות קומדיה, והקהל שלהוט אחריהן ספציפי מאוד: "נשים זקנות מתות על זה, כי אני פותח עוד חלון בחיים שלהן. אנשים רגילים להסתכל ישר במורד
הדרך, אבל יש עוד כל כך הרבה בצידי הדרכים שאנחנו אפילו לא מבינים.
"אנחנו נועדנו לצחוק, זו בטח איזו טכניקת הישרדות", הוא אומר לבסוף, "זו מתנה מיוחדת שבני האדם קיבלו, אז אנחנו צריכים להשתמש בה. אני רוצה לגרום לאנשים להיות שמחים. וזה גם גורם לי להרגיש טוב, זה לא מעשה בלתי אנוכי, אני בכלל לא קדוש".
לא במקרה שגרן נוקב בשמו של רובין וויליאמס כשהוא נשאל מי הקומיקאי האהוב עליו. אנשים כמו וויליאמס וכמו שגרן משלמים, כל אחד בדרכו כמובן, מחיר אישי על התפקיד שהם ממלאים בעולם, ועם זאת מדובר בתפקיד גדול, נדיר וחשוב לאין שיעור: להשיל מהאדם שמולם מסכות ומגננות, לגרום לנו לקחת את עצמנו קצת פחות ברצינות, לרכך את הלב, ובעיקר להצחיק עד דמעות.
התערוכה "דחוס" תציג במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד עד 1 בפברואר.
