"יונתן אגסי הציל את חיי": המלך הוא עירום
במסווה של "סרט אמיץ", סדרת הדוקו שעוקבת אחר כוכב הגיי-פורנו יונתן אגסי הייתה אמורה לטלטל את הצופה, אבל אפילו שילוב מנצח של סצינות סקס גרפיות, סמים קשים ועירום פרונטלי לא מספיק כשאין תובנות עמוקות. במבחן התוצאה נשארים בעיקר עם תחושת חמלה כלפי גיבור שאף אחד לא רוצה להציל אותו - אפילו לא הוא עצמו
יש בסדרה "יונתן אגסי הציל את חיי" (שהיא למעשה סרט הדוקו עם אותו השם שחולק לארבעה פרקים), קטע מפתח אחד שממצה. אגסי, כוכב גיי-פורנו ונער ליווי שחי בברלין, מתחיל לספר לתומר היימן, יוצר הסרט, על היחסים שלו עם אבא שלו. באמצע משפט אגסי פשוט נבלע בבת אחת לשינה עמוקה וזהו, אין עם מי לדבר. אחר כך הוא יתעורר וימשיך הלאה בחייו עד לנפילה הבאה. זאת הדרך בה יונתן אגסי מתמודד עם האתגרים הנפשיים שהחיים מזמנים לו. זה עצוב, זה מכמיר לב וזה נמרח על פני ארבעה פרקים.
אפשר להבין למה העולם הלא שגרתי של אגסי מהווה פיתוי עבור יוצרים דוקומנטריים. מה גם שאגסי הוא גיבור נוח שמוכן להיחשף ולהתמסר למצלמה (מה שבהמשך מקבל הקשר רגשי כשהוא מספר שכילד הוא נהג לחפש את אבא שלו בכל מצלמה שהופנתה אליו). היימן נענה להזדמנות ותיעד בכנות (לא פעם אינפורמטיבית מדי) את מה שעבור אגסי הפך לשגרה: עולם יצרי ומלא טאבויים מנופצים מצד אחד ומייאש ומזעזע מצד שני.
כצופה, אגסי משאיר אותי אמביוולנטית: מצד אחד אני רוצה להיפתח ולתת מקום לצורות חיים אחרות על הכדור הזה, גם אם הן ממש שונות משלי, ולהאמין שאדם יכול להיות מאושר באינסוף דרכים. מצד שני גרעין הנפש שלי צורחת שלא יכול להיות שהחיים האלה הם חיים בריאים.
היימן מחזיק בדעה השנייה – אגסי אכן הולך ומתדרדר לאורך הסדרה, או לפחות נוצר הרושם שהוא מתדרדר. הוא צורך יותר סמים, לא מצליח לשמר יחסים אינטימיים, התפקוד שלו כנער ליווי שלדבריו מתחזק את הערך העצמי שלו כפנטזיה של העם הגברי ("מי שנכנס עם יונתן אגסי למיטה מצפה להיכנס למיטה עם אלוהים") רק מרוקן ומקהה אותו, שלא לדבר על הסלידה עצמית שהוא גורר.
הבעיה העיקרית של "יונתן אגסי הציל את חיי" היא שיונתן עצמו לא מגבה את החשיפה הנועזת שלו בתובנות או בעומק. הוא לא מתמודד, הוא נרדם. אם זאת שנת סמים או שנת סקס או כל צורת בריחה אחרת. לא תמיד קל לזהות את זה מבעד לסבך האיברים והבשר החשוף, אבל בסופו של יום, בהעדר עומק או התפתחות, נשארת רק החמלה על אדם-ילד שמרמה את עצמו. אדם שמערכת היחסים שלו עם כל אחד מהוריו מעוותת ולא בריאה בדרכה, שכל אחד מהם משתמש בו לצרכים שלו או משסה אותו בהורה השני, שאף אחד לא באמת רואה אותו. שאף אחד לא באמת מנסה להציל אותו, בטח לא יונתן אגסי.
מהבחינה הזאת המעבר בין אגסי המוכחש, שמנסה למכור לעצמו ולאחרים שהחיים שלו ככוכב פורנו ונער ליווי הם מספקים ושלמים, ובין ההכרה בעובדה ששריטות הילדות שלו לא עומדות להיעלם בוודסטוק הסמים והסקס שלתוכו הוא השליך את עצמו, מגיעה מעט מדי ומאוחר מדי (ספוילר – חמש דקות לפני סוף הפרק האחרון).
את רוב הסדרה אגסי מעביר בחיים הקיצוניים שלו, ובהיעדר התהליך הנפשי הסצנות הנועזות והגרפיות מאבדות די מהר את החידוש, הן מזעזעות ותו לא. לפעמים נוצרת התחושה שהן אמורות לחפות על חסך כלשהו בגזרת התוכן ולייצר דימוי של 'סרט אמיץ'.
ועוד מילה קטנה לגבי חומרי הגלם: הפרק הרביעי של הסדרה הוא אמנם לא חלק מגירסת הסרט ומדובר בחומרים חדשים לגמרי, אבל מי שצפה בסדרה הדוקומנטרית המצוינת "משפחות", ששודרה בהוט לפני חמש שנים בערך, יצא מ"יונתן אגסי" עם תחושה ברורה של דז'ה וו. בין אם בסיפורים שכבר הופיעו (כשאגסי מספר על הפעם הראשונה שלו כנער ליווי או כשהוא נוסע לשני לקוחות במונית) או אפילו באותם חומרי גלם – הפגישה שלו עם אבא שלו ושיחות הסקייפ עם אמא שלו הם רק דוגמא – שכבר שודרו ב"משפחות", מה שמעורר תהיות לגבי האמינות הכרונולוגית של ההתרחשויות ותחושה שהסיפור הזה כבר סופר.
