"הם הלכו לבלוקבסטר לפני השוד, לא המצאתי את זה"
הבמאי בארט לייטון פרץ עם סרטו התיעודי והמדובר "המתחזה". עתה הוא חוזר עם סיפור נוסף מטורף מהמציאות - ארבעה סטודנטים שלקחו השראה מסרטי פשע וגנבו ספרים נדירים מהאוניברסיטה. בריאיון לרגל הקרנת "חיות אמריקאיות" בפסטיבל הסרטים בערבה, מדבר לייטון על אמת ובדיה בקולנוע ועל המניעים לשוד: "להיות ממוצע נתפס כמשהו לא מקובל בתרבות"
בדצמבר 2004 ביצעו ארבעה סטודנטים צעירים ממדינת קנטקי שבארה"ב את אחד ממעשי השוד החובבניים בהיסטוריה. בעקבות ביקור בספריית אוניברסיטת טרנסילבניה המקומית המתגאה באוסף הספרים הנדירים שלה (הכולל הוצאות מקוריות של "מוצא המינים" של דרווין וספר האיורים "ציפורי אמריקה" של הצייר והאורניתולוג בן המאה ה-19 ג'ון אודובון), הם החלו לרקום תוכנית מתוחכמת: פריצה באור יום אל אולם הספרים הנדירים, השתלטות על הספרנית הקשישה, וגניבת אוסף הספרים ומכירתו לסוחרי ספרים בהולנד.
כיוון שאיש מהם לא היה מנוסה, והשוד היה בעבורם לא יותר מאשר אמצעי חריג להחדרת אדרנלין לשעמום של חייהם – הם החליטו ללמוד ולהתנסות אצל הטובים ביותר. במילים אחרות, הם צפו בסרטי-שוד דוגמת The Killing הקלאסי של סטנלי קובריק מ-1956, וכן "אושן 11", "סנאצ'", ו"כלבי אשמורת", ממנו שאבו את הרעיון להעניק לכל אחד מהם קוד על שם צבע (אבל למה, תוהה אחד מהם, אם אנחנו ממילא מכירים זה את זה). הם אפילו נעזרו בגוגל כדי לדעת איך לעשות את זה נכון – או שלא.
על בסיס הסיפור הלא-יאמן הזה יצר הבמאי הבריטי בארט לייטון את "חיות אמריקאיות" (American Animals) – סרט המגולל את מהלכיו הבלתי סבירים של מה שזכה לכינוי "שוד הספרים של טרנסי", ונרשם בתולדות האף.בי.איי כאחת מגניבות האמנות המשמעותיות בהיסטוריה.
הסרט יוקרן בפסטיבל הסרטים בערבה שייפתח בסוף השבוע הקרוב ויקרין סרטים תחת כיפת השמיים במדבר (הסרט הוקרן לפני מספר חודשים בפסטיבל הסרטים בחיפה), ולייטון יתלווה אליו שם. בריאיון מיוחד ל-ynet הוא מאשר שאכן מדובר בשוד מהסרטים: "כן, במאה אחוזים. הם הלכו ל'בלוקבסטר' והם שאלו את כל הסרטים האלה. לא המצאתי את זה".
לייטון זכה לפרסום בזכות עבודתו הקודמת, הסרט התיעודי "המתחזה" (2012), שהביא את סיפורו המדהים של נוכל צרפתי הנוטל את זהותו של נער טקסני שנעלם מביתו, ומצליח לשטות ברשויות החוק ואף בבני משפחתו של הנעדר. לייטון מוחמא לשמוע שאני מקרין את סרטו זה בשיעור הראשון של מבוא לקולנוע תיעודי באוניברסיטה, על מנת לדון באמצעותו כמעט בכל סוגיה אתית ואסתטית אפשרית הקשורה לז'אנר, ואז אני תוהה אם המשיכה שלו לסרטי-פשע סמי-דוקומנטריים מבקשת לייצר הרהור רפלקסיבי על הקולנוע התיעודי עצמו.
"זה בהחלט חלק מהעניין, אבל זה משני עבורי", הוא משיב. "בראש ובראשונה אני מחפש סיפורים אמיתיים שיהיו מלהיבים, סוחפים ומרתקים. ממש כמו ספר מתח. אבל יותר מזה - הסיפורים האלה חייבים לעסוק במשהו רחב יותר. 'חיות אמריקאיות' הוא סרט-שוד מהסוג שכולנו אוהבים, אבל בצורה יותר מעניינת זה סרט עכשווי מאוד על אנשים צעירים אבודים שמחפשים אחר זהות".
ובכל זאת, קשה שלא לתהות איך ארבעת מוחות-העל שמאחורי השוד - וורן ליפקה, ספנסר ריינהרד, אריק בורסוק ו"צ'אס" אלן, שהיו בני 19 בזמן ההתרחשות, כולם בנים למשפחות מבוססות ותלמידים בעילית של בתי הספר המקומיים – סיבכו עצמם בפרשה הזו. ארבעתם נידונו לשבע שנות מאסר כל אחד.
"אנחנו חיים בתרבות שבה להיות ממוצע נתפס כמשהו לחלוטין לא מקובל", משיב לייטון. "טראמפ אוהב להשתמש במילה 'לוזר', ומבחינה זו 'ממוצע' זו מילה נרדפת ל'לוזר'. רובנו ממוצעים, אבל התרבות מכתיבה לנו שאנחנו צריכים להיות יוצאים מן הכלל או יוצאי דופן. הסיפור הזה הוא על אנשים צעירים שגדלו על ציפיות שווא מהם. זה מה שריתק אותי בו".
הארבעה בילו זמן רב בספריה כדי לאתר דרכי מילוט, תצפתו עליה מגג מעונות הסטודנטים כדי ללמוד מי מגיע, מתי ולכמה זמן, תכננו לפרטי פרטים את נתיב הבריחה, ואת השוד עצמו ביצעו כאשר הם עוטים על עצמם תחפושות מגוחכות של גברים זקנים. אלא שביום המבצע כמעט כל מה שיכול היה להשתבש. הם אומנם לא התקשו להתגבר על הספרנית הקשישה, בטי-ג'ין גוץ', אבל הספרים הנדירים התבררו ככבדים מדי, המעלית שבה נמלטו נעצרה בטעות בקומת הקריאה וחשפה אותם, ושניים מהשודדים הצעירים מצאו את עצמם בסופו של דבר מחוץ למכונית המילוט, נרדפים על ידי בריונים בשכונה אלימה.
בריאיון שהעניקו שלושה מהפושעים ל"ואניטי פייר", ניסה אריק בורסוק להסביר מה בדיוק הניע אותם למעשה. "עשינו את השוד כדי לברוח", הוא אמר שם. "אני חושב שכולנו ידענו שאנחנו רוצים משהו שונה, והיינו חייבים להשתחרר מהמקום שבו חיינו. אם היינו מצליחים בכך, היינו עושים עכשיו חיים מטורפים באירופה, וחושבים שאנחנו כמו הטיפוסים האלה ב'אושן 11'. אם לא, היינו נתפסים וזה היה הולך להיות סיפור מטורף". המציאות הכתיבה את האופציה השנייה.
אל הסיפור הגיע לייטון דרך כתבה מגזינית. "קראתי את הכתבה", הוא מספר, "ואז יצרתי קשר עם הארבעה בזמן שהן היו בכלא. הם היססו בתחילה לשתף איתי פעולה כי כל הסיפור היה הרסני עבור המשפחות שלהם. זה גם היה משהו שהם לא ששו לחזור אליו. הסברתי להם את החזון שלי לגבי הסרט, שאין לי כוונה להציג אותם כגיבורים. כתבתי את התסריט בהתבסס על מכתבים שהם שלחו לי מהכלא. עם הזמן, התכתבנו הרבה ואני חושב שהם למדו בהדרגה לסמוך עליי. הם הבינו שהסיבה שאני עושה את הסרט היא חיובית, שזה סיפור מוסר".
זה משהו שלמדת מהעבודה שלך כדוקומנטריסט?
"כדוקומנטריסט, אם אתה רוצה שמושאי התיעוד שלך ייפתחו אליך, אתה חייב לתת להם משהו מעצמך. להיות הוגן וישר. לשתף איתם סיפורים כך שייווצר קשר אנושי. אני מבקש מהם לפתוח בפני את נפשם, וזה רק הוגן שגם אני אחשוף משהו מעצמי. בכך אתה משיג את אמונם. מי שהייתה לי חשובה יותר מכל הייתה הספרנית, קורבן הפשע. אם היא לא הייתה נותנת לי את ברכתה – הייתי מתקשה לעשות את הסרט".
הסרט נפתח בכתובית שאומרת "זה לא מבוסס על סיפור אמיתי". אלא שאז שהמילים "לא מבוסס על" נמחקות. לייטון מבקש לומר בכך משהו על החירות האמנותית שנוטל לעצמו כל מי שנוטל את השראתו ממקרה שהיה. גיבוריו "במציאות" מלווים את הסרט, ולעיתים אף מופיעים בתוך הסיפור המשוחזר עצמו.
"זה לא מבוסס על סיפור אמיתי. זה סיפור אמיתי", מסביר לייטון את הכתובית המתעתעת. "אבל לא הייתי מגדיר את 'חיות אמריקאיות' כסרט תיעודי. לא התכוונתי ליצור סרט תיעודי. נוכחותם של האנשים האמיתיים שבה ומזכירה לך שמה שקורה בסרט באמת קרה, ואני חושב שבגלל זה הסרט תובע צורה שונה של מעורבות עם הסיפור. השימוש בכתובית 'מבוסס על' מאפשר חירות אמנותית. כצופה, אתה לא יודע מה אמיתי ומה לא, וזה לא לגמרי חשוב כל עוד זה מהנה. בעבורי, הסרט היה התנסות בדרך חדשה של התייחסות לסיפור אמיתי".
לעיתים אתה מראה בסרט שתי גרסאות לאותו אירוע.
"כשאתה מספר סיפור אמיתי, עולה השאלה איך אנחנו מבינים את האמת. במיוחד כאשר המספרים אינם מהימנים. הזיכרון האנושי אינו מהימן כפי שהיינו רוצים להאמין שהוא. כשהיו גרסאות סותרות של האירועים, הצגתי את זה. אתה רואה שתי גרסאות. הכוונה לא הייתה להסתיר אלא לחשוף את הסתירות, ואני מאפשר לצופים להיות חלק מזה – בלשים, עיתונאים או דוקומנטריסטים בדרכם. אני רוצה שהם יהיו מעורבים בסרט יותר מאשר יצפו בו מעמדה של ריחוק אובייקטיבי".
כמו עם "המתחזה", אתה מבקש דרך הסיפור להגדיר מחדש את הקולנוע הדוקומנטרי.
"אתה יותר מוסמך ממני להגדיר מהו סרט דוקומנטרי. אני לא טוען ש'חיות אמריקאיות' הוא סרט תיעודי כי 90 אחוזים ממנו הם מתוסרטים – דיאלוגים שכתבתי, אפילו שהם מבוססים על מקורות ראשוניים. ב'המתחזה' אתה לא יכול לסמוך על המספר, בדיוק כפי שב'חיות אמריקאיות', כאשר האנשים האמיתיים צצים בדרמה, הם שם כדי לומר 'זה לא היה ככה' יותר מאשר לאשר שכך זה היה. הסרט שב ומזכיר לך שזהו סיפור אמיתי, אך גם שאמת היא עניין שקשה להגיע אליו כאשר אנשים זוכרים דברים בצורה שונה, ואולי אפילו ממציאים. הצורה של הסרט הזה היא שיקוף של הסיפור, כי הסיפור הוא על אנשים שמאבדים מגע עם המציאות. זה סרט על אנשים שחיים בסרט והם הולכים עם זה רחוק מדי".
