מביאליק ועד רועי חסן: האמנית שהופכת שירה לברייל
אחרי שבנה של דפנה שלום נולד היא עבדה בעיקר בלילות, ומתוך החשכה צללה אל סודותיו של הכתב המשמש עיוורים לקריאה. בסדרת עבודות המוצגות בתערוכה חדשה היא תרגמה לברייל טקסטים של ביאליק, כמו גם של משוררים כמו תהילה חכימי ורועי חסן, ויצרה תמהיל של הכתב הייחודי, צבע ויצירה
האמנית דפנה שלום לא זקוקה לכתב הברייל כדי לקרוא. ובכל זאת, עם השנים, סקרנותה הביאה אותה לצלול לעומקו של הכתב המשמש לקויי ראייה לקריאה. במסגרת התערוכה "הזדמנות אחרונה לראות" במוזיאון פתח תקווה, אותה אוצרות איזבל בורז'ואה ודרורית גור אריה, שלום מציגה יצירות שבהן היא עושה שימוש יצירתי בכתב הייחודי: היא תרגמה לברייל טקסטים של ביאליק, כמו גם של המשוררים רועי חסן ותהילה חכימי, ועל הטקסט הכתוב בברייל הוסיפה צבע וציור.
"אחרי שהבן שלי נולד עבדתי בעיקר בלילה, וכך התפתחה העבודה עם דפי הברייל", היא מספרת על מקור שם סדרת העבודות - "כתבי לילה". "הגעתי אל הברייל כי חיפשתי שפות אלטרנטיביות. אולי בגלל שאני בת להורים מהגרים וכי גרתי בניו יורק הרבה שנים, חיפשתי שפה אוניברסלית. בסך הכל קריאה היא חוויה ויזואלית, אבל אנחנו אף פעם לא זוכרים אותה ככזו, אנחנו חושבים שאלה רק מילים, אבל מה נשאר מהחוויה הזו בגוף? זה נושא שתמיד ריתק אותי".
כתב הברייל, אותו המציא הצרפתי לואי ברייל שהתעוור בעצמו כשהיה בן 15, מורכב משש נקודות שבצירופים שונים יוצרות אותיות. אופן הכתיבה בכלל שימש במקור כשיטה הנהוגה בצבא הצרפתי לאפשר לחיילים לקרוא פקודות בלילה - וברייל התבסס עליה כשפיתח את הכתב.
כאמור, שלום למדה בעצמה לקרוא ברייל, הכל תודות לאביה שהחדיר בה את העניין בכתב המיוחד: "אבי היה איש רוח, סוג של אינטלקטואל. הוא גם היה פועל שחור ועבד כמסגר במקום מאוד אפרורי, אז היה פער עצום בין מה שאדם זר היה רואה אם היה חולף לידו לבין מי שהיה באמת. הוא תמיד הסב את תשומת לבי לבית הספר לעיוורים שהיה ביד אליהו בדרום תל אביב, ושם ניצתה בי הידיעה הזו שיש חיים מקבילים למה שרואים, שיש בהם עומק, ושאפשר לפספס אותם אם רק עוברים לידם. כך גם הברייל - זו שיטה של שש נקודות, מאוד מובנית, אבל היא נושאת בתוכה כל כך הרבה משמעויות. מה גם שמול הברייל יחסי הכוח משתנים - האדם הרואה, שהוא בדרך כלל בעל הכוח, הופך חסר ידיעה לנוכח הברייל, ואילו העיוור הוא המתמצא - יש חילוף של יחסי הכוח, זה מקום שחשוב שנהיה בו יותר - של לא להבין ולא להתמצא".
רועי חסן / "מבפנים"
"כשקשר את שרוכי נעליו
הרגיש שמשהו ניתק ממנו
מבפנים
אי שם באזור הקרביים
נחש בפראות
כמו תקע מקיר
התרומם בקושי
נעמד, משהו זז
מבפנים
אי שם בחלל הבטן
נקרע
כמו מיתר של גיטרה
חשמלית
זה נפל עליו
כמו עץ קרמיקה
מקומה חמישית
לעולם כבר לא יחזור
להיות מה"
.jpg)
תהילה חכימי / "בואו"
"בואו
בואו לכו אתי
השתחררו מכללי התחביר הרעים
חרגו מהרגלי הפיסוק הרעים שלכם
התירו את מילות הקישור
הניחו לסימני השאלה
אותיות תשתעשענה כמו
ילדים על חוף ים רחוק
לחשו אותן
כמו כתבתם את שמכם בחול"
.jpg)
.jpg)
שתי הפסקאות האחרונות מתוך מאמרו של חיים נחמן ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון":
"החול מתקדש והקודש מתחלל. המלים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתיים, בין כיסוי לכיסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה. יש בה מגריַת היצר של האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בנסיון. ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה. ואף על פי כן גם מאלה יש שנכנסים בשלום מחוף זה ויוצאים בשלום אל החוף השני, לא את הפתאים בלבד שומר ה'.
"עד כאן על לשון המילים. אבל מלבד זה "עוד לאלוה" לשונות בלא מילים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה ה"חי המדבר". הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו. ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם; ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם; כל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד משלשה אלה, אין חייה חיים וראוי לה שלא באה לעולם".
אשכול התערוכות "הזדמנות אחרונה לראות" יציג במוזיאון פתח תקווה עד 9 בפברואר.
