"מירי רגב, לא תצליחי להדביק אותנו בחושך שאת מפיצה"
אחרי סערת "חוק הנאמנות בתרבות" במליאה, התסריטאי והבמאי שמוליק מעוז ("לבנון", "פוקסטרוט") בטור אישי עם בטן מלאה על מירי רגב: "החוק מסוכן כי בדומה לחוק הלאום, הוא מסמן את הקו הפיזי שבו מתחיל השפל", אבל באותה נשימה מבהיר כי שרת התרבות היא החלום של כל מפיץ סרטים
רבים וטובים דיברו על הסכנות והחושך הטמונים ב"חוק הנאמנות בתרבות". החוק מסוכן כי, בדומה לחוק הלאום, הוא מסמן את הקו הפיזי שבו מתחיל השפל. קו שממנו והלאה המדרון חלקלק ותלול ו"כל שפל הופך לפסגה של שפל חדש נוסף" (חנוך לוין, "הוצאה להורג"). כיוצרו של הסרט "פוקסטרוט" אני מרגיש מידה של אחריות למעלליה של שרת התרבות ומלחמתה בתרבות, ואני חושש מהסימפטומים של החוק יותר מהחוק עצמו. מתופעות לוואי כמו פחד משתק וצנזורה עצמית.
יוצרים ייאלצו לחבל ביצירותיהם משיקולים כבדי משקל, כמו חשש מדימוי ציבורי או לחץ קיומי. קשה לפרנס משפחה מעסקי תרבות; למה לדחוף את עצמי לרשימה שחורה? מי חשוב לי יותר – הילדים או היצירה? חתיכת דילמה, למרות שההיסטוריה מלמדת שצנזורה לא תצליח לסרס יצירה. ברוב המקרים היא תעמיק אותה ותשביח את איכותה. אבל צנזורה עצמית הורגת, והמוות איטי וחרישי.
לא מזמן נפגשתי עם סטודנט לקולנוע שרצה לדבר. יש לו תסריט עם סצנה פוליטית נפיצה, והוא מפחד. הראש אומר לו להשמיט אותה, אבל הלב לא מוותר. דיברתי על עצמי. גם אני ידעתי שיש לי סצנה שתמשוך אש. חברים שרצו להגן עליי יעצו לי לזרוק אותה. תנו לי סיבה, אמרתי למבקשי טובתי, סיבה דרמטית, קונספטואלית, אסתטית – סיבה קולנועית לוותר על הסצנה, סיבה רלוונטית לשלמותה של היצירה. אמרו לי שהמראות נוקבים מדי לציבור ונבחריו. אנחנו חברה טראומתית, אמרו. אבל על זה הסרט, הזדעקתי, ואני רוצה שהוא יצעק. סרטים מעולם לא שינו מציאות. סרט יכול, במקרה הטוב, לעשות צעד. וסרט שיוצר סביבו דיאלוג עושה את הצעד הזה.
במציאות שפויה יש היגיון בנרטיב. במקרה של "פוקסטרוט" נדהמתי לגלות איך הדיון שהסרט ביקש לעורר מתפוצץ לחלל האוויר בבום על-קולי עוד לפני שהסרט נחשף. מישהו לחש משהו באוזנה של שרת התרבות, והיא פתחה במתקפה רעשנית. היא לא טרחה לצפות בסרט אבל זה פרט טכני, מטרד זניח שלא מפריע להשמיץ, להסית ולדקלם בקול חמור סלוגנים ריקים שמזניקים את הפאתוס לשיא. "’פוקסטרוט’ מחריב את מדינת ישראל", כאילו מדובר בטיל גרעיני שעומד למחוק אותנו מהמפה. לרגע נבהלתי מהבליץ, אבל מהר מאוד הבנתי שהיא יחצנית מופלאה. חלום של כל מפיץ. במקום להרוג את היצירה, היא מפיצה את הבשורה.
"ואני חשבתי שעברת תקופה קשה", אמר הסטודנט שכבר פחד קצת פחות. פה ושם איימו עליי, איחלו לי גורלות מבעיתים, כעסו על הנאצים שלא שרפו את משפחתי, ועוד פואטיקה שהנייר מתקשה להכיל. אבל זה זבוב על הקיר מול הסיפוק. צעקתי צעקה והעולם שמע והגיב. למדתי שיעור חשוב אך שכיח למדי: יצירה שלא תתפשר על האמת האמנותית שלה, תנצח כל כוח רע. ככל שינסו לחבל בשלמותה, לצנזר את תכניה, לעוות את כוונותיה ולנטרל את השפעתה - רק יחזקו אותה וישרתו את מטרתה.
בעולם של רשתות חברתיות שמוצף במולטימדיה ובהלך-רוח שיתופי, גם הצנזורה הברוטאלית ביותר לא תשרוד. בימים אלה מתארגנות בעולם קבוצות מימון של יהודים מודאגים. גם רון חולדאי יתמוך וקרנות שמתנגדות לדיכוי, והיד עוד נטויה. לא תצליחי להדביק אותנו בחושך שאת מפיצה, גברתי שרת התרבות. היצירות ימשיכו לבעוט ולהדהד, וברעש חזק יותר, כי סיפקת לנו סיבות ומוטיבציה. את מייחלת לסרטים על יופייה של הארץ, והם כבר כאן. אם תואילי להביט לתוך המסך במבט נקי מחרדת רייטינג ותאוות נקם, תגלי שהאמת שלנו, כמו כל אמת אחרת, לא בנויה מטוב או רע. היא מורכבת ולא תמיד יפה. אבל דרך אמת פחות נעימה רואים הרבה יותר שקוף גם את היופי, הרוך והחמלה. רואים תקווה.
הכתבה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות"
