סטן לי: גיבור על בפני עצמו
האיש שיצר את ספיידרמן, ת'ור, איירון מן, הפנתר השחור ועוד, השאיר אחריו מורשת של גיבורים אנושיים במיוחד. הוא הוכיח שגם דמויות שנועדו לספק בריחה מהמציאות יכולות להעביר ביקורת חברתית נוקבת - כל עוד זה נעשה עם קצת הומור
בימי קדם היו אלה זאוס, פוסידון, אפולו, אתנה, הרקולס ומקביליהם השונים שהסעירו את דמיונם של היוונים הקדמונים וממשיכי דרכם הרומאים. צפונה משם בטונדרה הסקנדינבית היו אלה אודין, ת'ור ולוקי שסחפו את הנורדים לפנטזיות אפלוליות. מי שלקח את מקומם בימינו הם גיבורי העל סופרמן, באטמן, וונדר-וומן, קפטן אמריקה ואחרים - דמויות עילאיות שנבראו במהלך המאה ה-20 על הנייר ועל המסך הגדול.
בעוד המיתולוגיות הקדמוניות עוצבו במהלך השנים על ידי דורות מספרי סיפורים שנותרו אלמונים, את גיבורי העל יצרו כותבים ומאיירים שנודעו בשמם, אך הסתתרו מאחורי דפי הקומיקס. סטן לי, שהלך לעולמו אתמול (ב'), בגיל 95 אינו כזה. כמו הדמויות שברא, גם הוא היה אייקון תרבותי: חי, קיים, ונראה בפומבי.
ספיידרמן, איירון-מן, ת'ור, הענק הירוק, הפנתר השחור, דוקטור סטריינג', אנט-מן, רביעיית המופלאים ("פנטסטיק פור") וחבורת האקס-מן - כולם היו בניו של סטן לי. גדולים מהחיים, אלמותיים, ועם זאת אנושיים. הם אמנם נבראו כחלק מפעילות משותפת עם יוצרים כמו ג'ק קירבי, סטיב דיטקו ואחרים, אבל בעוד שהם נותרו בצל ונזקקו לדמויות שעיצבו כדי שיהדהדו את שמם מעבר לחוברות הקומיקס, לי היה שם בזכות עצמו באקלים התרבותי והתקשורתי הכללי. הוא נודע בציבור כאביהם הביולוגי של רוב גיבורי העל של מארוול, ובניגוד למקרים רבים אחרים בעבר (למשל יוצרי סופרמן ג'ו שוסטר וג'רי סיגל ומאבקם במו"לים שלהם), לאף אחד לא היה סיכוי למאבק על המשמורת מולו.
סטן לי, שנולד ב-1922 כסטנלי ליבר למשפחה יהודית בניו יורק, לא היה האב המייסד של גיבורי העל האמריקנים שצצו על הנייר כחוברות קומיקס ערב מלחמת העולם השנייה, וזמן קצר לאחר מכן כסרטי סריאלז על המסך הגדול בעיצומה של הלחימה. סיגל ושוסטר השיקו את סופרמן ב-1938, בוב קיין וביל פינגר הציגו לראשונה את באטמן שנה לאחר מכן, ג'ו סיימון וג'ק קירבי גייסו את קפטן אמריקה למערכה ב-1941, אותה שנה בה וויליאם מולטון מרסטון מימש את פנטזיית וונדר-וומן ביחד עם המאייר הארי ג. פיטר. ואכן, מלחמת העולם השניה הייתה שעת המצוקה מהמציאות שהולידה מתוכה גיבורי על מן הדמיון שיצילו את המצב. לא מפתיע שרוב יוצריהם היו יהודים אמריקנים.
גם לי לקח גם חלק במאמץ המלחמתי כשהגה את דמותו של דיסטרוייר, לוחם עילאי שנולד מגופו של עיתונאי חוקר בתוך מחנות ההשמדה באירופה. דיסטרוייר שהושק לראשונה ב-1941 היה בגדר התנסות ראשונה עבור היוצר המוכשר בן ה-19, אבל הוא לא הצליח לבלוט בתוך מה שנחשב ל"תור הזהב של הקומיקס". הפריצה הגדולה שלו הגיעה כעשרים שנה לאחר מכן, כשארצות הברית מצאה עצמה מול איום קיומי אחר - המלחמה הקרה עם ברית המועצות. המצוקה הפוליטית והצבאית של שנות ה-60 על רקע משבר הטילים עם קובה ואירועים נוספים, הגבירו את מפלס החרדה הגלובלית ממלחמת עולם שלישית וגרעינית. זו הייתה העת לזימונם של גיבורי על חדשים, ולי היה זה שיצר אותם בדיוק בזמן.
כל השמות שאנחנו מכירים כיום, ספיידרמן, הענק הירוק, ת'ור, איירון-מן ודוקטור סטריינג', כולם יצאו מרחמו הרעיוני של לי בתחילת שנות ה-60 והגיבו בדרכם לאיום החדש שהביאה עמה הקידמה הטכנולוגית, והפיזיקה הגרעינית. לי שנשאר מאחור בתור הזהב של הקומיקס שנשלט ברובו על ידי חברת DC קומיקס, הפך להיות סנדק הקומיקס של מה שנחשב לתור הכסף, והפך לכוח המניע של חברת מארוול שנטלה את ההובלה. דמויותיהם האפלות והמכבידות של סופרמן ובאטמן שימשו כנערי פוסטר תעמולתיים ופנו למועמדים צעירים לגיוס לצבא, בתקופה הקודרת של מלחמת העולם השנייה. ואילו הגיבורים החדשים של מארוול, שהתכנסו בהמשך לקבוצת "הנוקמים" (The Avengers), שמרו על גישה אנושית מלאת הומור שפונה לקהלים גדולים וצעירים יותר, אפילו ילדים.
לי פיצח זאת דרך ספיידרמן, הדמות האהובה ביותר שלו, אשר שילב בין רוח הנעורים של פיטר פארקר עם התקלה הרדיואקטיבית ששינתה את חייו לעד. ספיידרמן הוא מיזוג של בן אנוש ועכביש בחסות המדע (מה שמזכיר במשהו את סיפורו של הדיסטרוייר קין מארלו, שכמו פארקר היה גם הוא עיתונאי). ניסוי מדעי שהסתבך חולל את נסיבות גלגולו של ד"ר ברוס באנר כענק הירוק ואת רביעיית המופלאים, ואילו במקרה של איירון-מן ואנט-מן מדובר ביוזמה טכנולוגית מבוקרת ומתוכננת. לי נתן ביטוי להבטחה ולאיום של החידושים המדעיים וההמצאות בשלל התחומים - מהמירוץ לחלל ועד חקר הגרעין. עם זאת, הוא השכיל לצבוע את הדמויות שלו בצבעים עזים ואופטימיים, ואף נסך בהם תקווה מטאפיזית לא רציונאלית, כמקובל במיתולוגיות קדומות כמו דוקטור סטריינג' המיסטי, או ת'ור שנולד בהשראת המורשת הנורדית.
כך חיבר לי את המיתולוגיה המודרנית של מארוול כשילוב מאוזן היטב בין ביקורת חברתית לבידור, כביטוי לרוח התקופה במציאות הסוציו-פוליטית עוכרת השלווה למרחבי הנפש של הקהל שאימץ בחום את הדמויות העולצות, אוהבות החיים ומלאות התקווה. גם כשהעז וניסה לחתור לקונפליקטים נפיצים בחברה האמריקאית של שנות ה-60 הסוערות עם הפנתר השחור שנגע במופגן במתחים בין-גזעיים (עם קריצה לתנועת "הפנתרים השחורים"), והאקס-מן עם המבט שהפנו לפחד מהאחר, הוא עשה כן באופן מדוד וזהיר. הבידור היה אקטואלי, והאקטואליה בידורית. הציביון הזה הוא שגיבש את המתכונת של מארוול בהמשך הדרך בקומיקס ועל המסך הקטן והגדול.
המורשת הזו של סטן לי השתמרה בסדרות האנימציה שגובשו לאורך השנים בהשראת יצירתו ואשר זכו לפופולאריות עצומה בטלוויזיה האמריקנית. לקח קצת זמן, ולא מעט הפקות בי-מוביז כושלות, והדמויות האיקוניות שיצר קיבלו גם נוכחות על המסך הגדול. לא רק כגיבורי אקשן דלות ורדודות, אלא כדמויות עמוקות בעלות אישיות, חוש הומור וגם רגישות חברתית. טרילוגיית "אקס-מן" פתחה את הפתח להפקות עתירות תקציב של האולפנים הגדולים, וההצלחה חסרת התקדים של סרטי "ספיידרמן" של סם ריימי בכיכובו של טובי מקגווייר, הראתה את הפוטנציאל המסחרי האדיר של עיבודים הוליוודיים לסרטי גיבורי על.
סטן לי ניצב בחזית הזאת כיוצר וגם כמפיק שותף שקשר את גורלו בחברת מארוול (בראשה עמד הישראלי אבי ארד). המורשת שלו היא זו שגם משכה את דיסני להשקיע במארוול ולו רק בגלל הדרך שבה הפך את גיבורי העל לאנושיים יותר, רגישים יותר ומצחיקים הרבה יותר. דמויות שיכולות להתאהב, להשתובב, לפזר ציניות להנאת הצופים, ואז להציל את העולם בנחישות ונועזות. דמויות אלה קסמו לאני מאמין השיווקי של דיסני, שהאמינו שהם יכולים להנגיש אותן גם לצופים צעירים. והם צדקו.
על אף שסטן לי היה הפטריארך של כל כך הרבה גיבורי על, ההתבגרות שלהם הוכפפה על פי רוב ליוצרים אחרים ממשיכי דרכו, כמו כריס קלרמונט למשל, שהפך את האקס-מן למה שהם היום עם הביקורת החברתית הנוקבת שלהם. כמובן שמארוול במתכונתה הנוכחית לא בהכרח מעוניינת בהתבגרות והבשלה, השוק העיקרי הוא קהל צעיר וילדותי.
המיתולוגיה המודרנית שרקם סטן לי התאימה היטב בצורתה הגולמית, ובגרסתה הקולנועית היא באה לידי ביטוי לא רק בדמויות של ספיידרמן, איירון-מן, ת'ור והאחרים, אלא גם בהופעות הרגעיות שלו עצמו בסרטים. כאילו להזכיר לכולם, היי, למיתולוגיה הזו יש אחראי, וגם אם הוא לא לוקח את עצמו ברצינות, כל הזכויות שמורות. ואכן, היום, כשהוא כבר לא איתנו, כל מה שנותר זה לזכור אותו בתור גיבור על בפני עצמו. הזקן החייכן עם השפם שיצר לנו אינספור זיכרונות ילדות שהשתמרו לאורך השנים גם בילדים שנשארנו בתור מבוגרים.
