לצחוק על הסרטן בהופעה: ריאיון עם סולן איירון מיידן
כשברוס דיקינסון מדבר במופע שלו על הסרטן בגרון, בהתחלה זה מטריד ואחר כך כולם שואגים מצחוק, "אם אפשר לצחוק על זה, אז אין ממה לפחד". בגיל 60, סולן להקת המטאל שהוא גם סופר, מנחה ואפילו טייס - מעדיף לצחוק על המוות, והוא רק מחכה שיזמינו את איירון מיידן להופעה בישראל: "זה יכול להיות מגניב". ריאיון
אחד מרגעי השיא במופע הספוקן וורד של ברוס דיקינסון, סולנה המיתולוגי של להקת איירון מיידן, עוסק בסרטן שאובחן אצלו ב-2015. בפרטי פרטים הוא מספר על התהליך שהחל עם הגידול שהתגלה בחלק האחורי של לשונו, תקופת הכימותרפיה וההקרנות שעבר. וגם על עשרת הימים בהם לא רוקן את השלפוחית או חווה פעילות מעיים. לא בדיוק החומרים מהם הייתם מצפים שיורכב ערב בכיכובו של אחד מהסולנים הגדולים בהיסטוריה של הרוק הכבד. איכשהו, אחרי כל התיאורים הגרפיים, בדרך כלל הקהל שואג מצחוק.
"הסיפור הזה תופס את כולם, כולם נקרעים מצחוק", הוא אומר, בשיחת טלפון לקראת הגעתו של המופע לישראל (3 בדצמבר בבית האופרה, במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב). "בהתחלה אתה רואה שכולם בקהל נעים באי נוחות בכיסאות ואומרים לעצמם 'זה המון מידע ממש אישי, לאן כל זה הולך?'. אבל אחרי זה אתה רואה את ההקלה שהם חווים ואומרים 'וואו, אתה יכול לדבר ולהתבדח על חרא כזה'. לפני כן הם חוששים מזה, אבל אחר כך הם מתחילים לצחוק בהיסטריה מנושא מאוד לא נאות. ואם אפשר לצחוק על זה אז כבר אין ממה לפחד".
עוד בערוץ המוזיקה:
געגועים לביטלס: "האלבום הלבן" חוגג 50
בנקסי לא לבד: הקליפ שצולם על חומת ההפרדה
שו האדה: מה עובר על שינייד אוקונור?
לפחות הוא כבר צוחק על זה. כי דיקינסון, שחגג בקיץ האחרון 60 שנות דיסטורשן, חווה לא מעט מוות בחייו. הוא גם מספר עליו במופע, שמתבסס על "מה הכפתור הזה עושה?", הספר שהוציא לפני שנה ומביא אנקדוטות מחייו של אחד האנשים המעניינים והפוריים במוזיקה הבריטית. את איירון מיידן, הוא מוביל מאז ירש אותה מהסולן פול דיאנו ב-1981 (פרט להפסקה קצרה בשנות ה-90). מי שמכיר את הלהקה רק מהדימויים שמלווים את יצירתה, מסיק שמדובר בהרכב שדוגל ברעש ומטיף לעבודת שטן. אך מדובר באחד מהרכבי הרוק החלוציים של המטאל. אסופה של מוזיקאים מוכשרים שמייצרים כבר שנים ליריקה כמעט ספרותית עטופה במלודיות המנונים קליטות.
ספוקן וורד, סטנד אפ ואלתור. דיקינסון במופע היחיד שלו
מחוץ ללהקה, דיקינסון הוא ההגדרה החיה למונח "איש אשכולות". ברזומה שלו הוא גם סופר של רומנים רבי מכר, שדרן רדיו, יצרן בירה, מנחה תוכניות בערוץ ההיסטוריה, סייף מקצועי ואפילו טייס. טייס מוסמך אפילו, שמטיס מטוסי צ'רטר וגם לוקח את הלהקה שלו לסיבובי הופעות ברחבי העולם. לפני 11 שנה הוא הנחית בישראל, לבקשתו, את קבוצת הכדורגל גלזגו ריינג'רס בבואינג 757, למשחק שהתקיים בינה לבין הפועל תל אביב. אבל עוד נגיע לקשר הישראלי, עוד לא סיימנו עם המוות.
"זה פשוט חלק מהמופע", הוא מסביר את ההתעסקות שלו בנושא. "הרבה ממנו גם מבוסס על הילדות, קרו הרבה דברים מוזרים בתקופה ההיא. זה קריפי אבל אתה צוחק על זה. נניח, כשהייתי בן 13 ואחד הילדים פתאום לא הגיע לבית הספר. סיפרו לנו משהו על גידול במוח והדבר הבא שמעדכנים אותנו לגביו הוא שהילד מת. אתה מוצא את עצמך שואל את המורים שלך 'מה זה אומר?' והם עונים לך 'זה אומר שהוא לא בא לבית ספר יותר'".
אתה מודאג מהנושא הזה?
"אני רק בן 60, אני לא מתכוון לדפוק כרטיס מתישהו בקרוב. אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת. בגיל 13 אתה לא לגמרי מבין מוות, זה פשוט לא חלק מהקיום שלך. אבל ככל שאתה מתבגר זה הופך להיות יותר מדאיג. אנשים שאתה מכיר מתחילים להיעלם ואתה אומר לעצמך 'או שיט'. וכשאתה מזדקן, אף שהסיכויים שלך למות עולים משמעותית, אתה נהיה די רגוע לגבי זה".
אם כבר הזכרת מוות וסיפורי ילדות, יש פרק בספר שלך שבו אתה מספר שאתה ואבא שלך הייתם משחקים שחמט די הרבה. ואז ניצחת אותו פעם אחת ויותר לא שיחקתם עוד.
"כן, בדיוק. הוא פשוט היה טיפוס כזה שחייב להיות צודק כל הזמן. אבא שלי מת לאחרונה. לפני כן הוא התקשר לכל המשפחה ואמר לנו 'אני גוסס, בואו לראות אותי עכשיו', ואז הגענו לשם והוא היה כבר מת. כולנו ישבנו שם ואמרנו 'הבן זונה עשה זאת שוב'. הוא צדק, הוא שוב צדק. הוא עדיין צודק. גם אחרי שהוא מת הוא צודק. אתה צריך לצחוק על חרא כזה.
"בהלוויה שלו, כולם היו עצובים כמובן, הבאתי את המשפחה שלי ויש ארון מתים. ברקע מתנגן My Way, שכבר שמעתי בהלוויות בעבר. אבל פתאום אני שם לב שמדובר בגרסה של אלביס מהופעה, לא הגרסה המקורית. 'זה מוזר', חשבתי לעצמי, ואז פניתי לאמא שלי ואמרתי לה 'מה קשור אלביס? לא ידעתי שאבא מעריץ של אלביס'. ואז היא ענתה לי 'הוא לא, אבל הוא תמיד אמר שפרנק סינטרה לא יודע לשיר'".
אני גם מספר סיפור על חבר שלי שהיה על ערש דווי", הוא ממשיך. "אנחנו יושבים יחד בבית החולים וצופים בטלוויזיה בתוכנית על מכוניות, והוא רק מקלל את המנחה ואת המכוניות. ואני חושב לעצמי 'אלה יכולות להיות המילים האחרונות שלך'. בשלב מסוים הוא נרדם או מאבד הכרה, וכשאישתו מגיעה לחדר היא מתחילה לצרוח עליו כמה הוא חצוף ולא יודע לארח. האיש עומד למות ואישתו צועקת עליו שאין לו נימוסים! אנשים ימצאו את זה איום ונורא אבל זה ממש מצחיק. צריך לראות את זה כדי להאמין כמה עצוב ומגוחך ונהדר זה שאנשים, גם רגע לפני המוות, עדיין מטורפים".
זה מאוד שונה מלצאת לסיבובי הופעות עם הלהקה. מופע ספוקן וורד של אדם אחד מול שואו של מפלצת כמו מיידן.
"אני לא צריך לייצג כאן אף אחד חוץ ממני. וזה כל העניין, זה מבט אישי שלי על דברים. המופע שלי גם מבוסס אלתור, כי חלקו השני מתבסס על שאלות מהקהל. אין לי תסריט או תוכנית שאני הולך לפיה".
הבדל גדול מסיבוב הופעות עם סט-ליסט מוכן, שמשאיר מעט מאוד מקום לאלתור.
"זה הבדל עצום. במיוחד כי הטור הנוכחי הוא אחד ממופעי הרוק הגדולים ביותר שיצא לי לחוות בחיי. זה ההיפך לחלוטין, זה רק אני. בהופעה של איירון מיידן אתה לא יכול לשנות יותר מדי. במיוחד עכשיו, כי יש לנו פירוטכניקה והמון דברים שמתפוצצים על הבמה. אם אתה מחליט לאלתר ולעמוד במקום הלא נכון אתה יכול להתפוצץ".
אגב הופעות. להקת האם של דיקינסון ביקרה בישראל ב-1995, לקידום האלבום The X-Factor. אלבום לא רע, אבל כזה שמייצג תקופה פחות אהודה על מעריצי הלהקה. בעיקר כי בשנים האלה נכנס אל נעליו הגדולות של דיקינסון הסולן בלייז ביילי. ווקאליסט טוב, אבל רחוק מלהשתוות לדבר האמיתי. חובבי הז'אנר ואוהדיה המושבעים של הלהקה מבכים עד היום את העובדה שהלהקה הגיעה לישראל דווקא בזמן שדיקינסון פיתח את קריירת הסולו שלו. לכן זה אך מתבקש לשאול אותו איך לעזאזל בפרק זמן של כמעט 40 שנה, הוא עוד לא הופיע בארץ עם איירון מיידן.
"זה נכון, עוד לא ביקרתי אצלכם לצורך הופעה", הוא אומר. "התשובה הקצרה לכך היא - אני לא יודע. אבל אף פעם אי אפשר לדעת. אם יש מפיק גדול שרוצה להרים את הכפפה הוא יותר ממוזמן. ברור שזה מופע די גדול אז צריך למשוך המון אנשים כדי להצדיק את קיומו. כרגע עוד אין תוכנית כזו, אבל מיד כשנסיים את השיחה אשאל את ההנהלה שלי. אף פעם עוד לא הופעתי בישראל, אז זה יכול להיות מאוד מגניב".
בהכנת הכתבה השתתף דיויד פרידמן.
