"בית הנייר" היא הפספוס הכי גדול של אמריקה
סדרת הפשע הספרדית היא התופעה הבינלאומית הכי גדולה של "נטפליקס". ארדואן שונא אותה, אוהדי כדורגל סעודים מזדהים איתה, בישראל לא מפסיקים לדבר עליה, ולמעשה, היא הדבר הכי לוהט על הפלנטה, חוץ מבארה"ב. רגע לפני צילומי העונה השלישית, היוצר אלכס פינה, מסביר על ההשראה לשמות הדמויות ולמה לא תהיה גרסה אמריקנית
קצת אחרי שנטפליקס רכשה את זכויות סדרת הפשע הספרדית בעלת השם המרטיט "לה קאזה דה פאפל", והחלה לשדר אותה בכל העולם, גילה אלוורו מורטה, האיש שמגלם את הפרופסור והמוח מאחורי שוד האוצר הספרדי, שהוא לא יכול ללכת ברחוב. במשך חודשים שודרה הסדרה בספרד בהצלחה סבירה ולא מעבר לזה, ומורטה יכול היה לשתות את הקפה קון לצ'ה שלו בשקט. קשה להבין למה, אבל רק כש"בית הנייר" פרצה אל מחוץ לספרד, פתאום החלו לזהות אותו בשכונה, והוא ראה את הפנים שלו מקועקעות על זרועות אנשים שחלפו מולו ברחוב.
זה טירוף עולמי מסוג נדיר. כזה שנולד במדינה אירופית, גדל בזכות הקפיטליזם האמריקני, ומצליח בכל מקום חוץ מאשר באותה אמריקה שסיפקה את הפלטפורמה שההיסטריה צמחה עליה. אם אתם מבולבלים, אתם לא לבד. גם אלכס פינה - שתוך חצי שנה הפך משם אלמוני לגמרי למי שיש לו חוזה ב"נטפליקס" יחד עם יוצרים בסדר גודל של ריאן מרפי, שונדה ריימס ומישל אובמה - לא לגמרי מבין איך הפכה היצירה הקטנה ודלת התקציב שלו, לסדרה הלא־דוברת־אנגלית הנצפית ביותר בהיסטוריה של "נטפליקס". "זה נס", הוא אומר, "להגיע מצילומים בעיירה קטנה ליד מדריד למדינות על הסקאלה שבין ערב־הסעודית, טורקיה, ארגנטינה, איטליה וישראל, זה פשוט מדהים".
אתה יודע כמה אנשים רואים את הסדרה בעולם והיכן היא הכי פופולרית?
"לי אין מספרים, אני משאיר את הדברים האלה ל"נטפליקס", אני כן יודע שאנחנו מקבלים אינסוף תגובות מכל העולם, כולל ישראל. אני תסריטאי, אין סיבה שיזהו אותי, אבל בפסטיבלים ברחבי העולם אנשים מגיעים עם תמונות שלי. זה לא משהו שאמור לקרות לתסריטאי מספרד".
"בית הנייר" עלתה לאוויר בספרד בתחילת מאי 2017. פרק הבכורה השיג רייטינג של 4.35 מיליון צופים. לא רע, אבל גם לא יוצא דופן. בספרד יש שפע של דרמות פשע, והתחרות על תשומת הלב גדולה. אבל ל"בית הנייר" קרה מה שקורה רק לסדרות מיוחדות: היא הוסיפה קהל עם כל פרק ועד אמצע העונה כבר הייתה ברשימת הטרנדים בטוויטר - תו התקן האוניברסלי לפופולריות. מהר מאוד עלתה על הרדאר של "נטפליקס", המפלצת הרעבה תמיד שמשחרת לטרף בכל פינה בעולם, ומספקת פלטפורמה בינלאומית אדירה - ומרגשת יש להודות - ליצירות שפעם היו מוגבלות רק למדינות בהן נוצרו. תשאלו את "פאודה".
כסף הוא כמובן לא בעיה עבור "נטפליקס", והיא מהמרת בקלות. רוב ההימורים לא באמת מצליחים, אבל פעם בכמה זמן מגיע הבינגו ששווה הכל. למשל, "בית הנייר". לפני ההפצה הבינלאומית נערכו תשעת פרקי העונה הראשונה, שנמשכו 70 דקות כל אחד, ל-13 פרקים באורך של 50-40 דקות. זה אמור היה להיות קל יותר לעיכול עבור הקהל האמריקני, שהוא תמיד היעד הראשון. מה שהנטפליקסים לא ראו הייתה האפשרות שההתפוצצות תהיה בכל העולם כמעט. "בית הנייר" צורפה למשפחת הבינג' בדצמבר 2017 וארבעה חודשים אחרי, באפריל, הפכה לסדרה הנצפית ביותר בשפה זרה ב"נטפליקס" אי פעם.
ראשונה להיכבש הייתה דרום אמריקה. השילוב של שפה, אלמנטים של אופרת סבון ומסר של מלחמה בשחיתות ביבשת מושחתת במיוחד, היה מושלם. מאורגוואי ועד ברזיל, ההתמכרות הייתה מהירה, והובילו אותה כמה מהפנים המוכרות ביבשת. דלמה מראדונה, הבת של, רקדה בחתונתה עם בעלה הטרי לצלילי "בלה צ'או" - השיר האיטלקי האמוציונאלי ששרו הפרטיזנים במלחמת העולם השנייה והפך מזוהה עם הסדרה. שניהם גם חבשו את המסכות של דאלי. המגה־סטאר הברזילאי, ניימאר, העלה לאינסטגרם צילומים שלו יושב על הספה, מרותק לטלוויזיה.
מדרום אמריקה ההתפשטות לשאר חלקי העולם כבר הייתה קלה. אוהדי קבוצת כדורגל בערב־הסעודית פרשו כרזת בד ענקית שנראו עליה חלק מהשחקנים במסכות של דאלי, גם אם שינו את הצבע מאדום לצהוב כצבעי הקבוצה. בצרפת הוסיף "מוזיאון גרוון" את הדמויות הראשיות לאוסף מוזיאון השעווה שלו. דברים הלכו קצת רחוק מדי כששני שודדים תקפו בית מלון בעיר נאנט, לבושים בסרבלים אדומים ובמסכות של דאלי. גם בישראל, הסדרה היא תופעה של ממש, ונמצאת כבר חודשים ברשימת חמשת הערכים הכי מחופשים בוויקיפדיה המקומית.
סיפור הפרופסור המסתורי, שמחבר קבוצת גנבים מקצועיים לבצע את המכה הגדולה מכולן, לא ממציא שום דבר חדש. אבל השלם של "בית הנייר" גדול מסך חלקיו, וההברקות של הענקת שמות ערים בעולם לדמויות, הסרבלים האדומים והמסכות האייקוניות של דאלי, נתנו לסדרה ארומה אחרת.
"בטלוויזיה היום יש עושר ועומס בהפקות", אומר פינה, "אתה חייב לחפש משהו שיפריד את הסדרה שלך מהאחרות. התלבטנו המון לגבי שמות הדמויות, ולקחנו השראה מ'שובר שורות‘ ו‘כלבי אשמורת‘. היו בהתחלה רעיונות אחרים כמו שמות של כוכבי לכת, אבל שמות ערים היו הימור טוב מאוד. המסכה של דאלי היא אייקון פופ, כולם מכירים את זה, והשילוב עם הצבע האדום נתן לדמויות את הייחוד שחיפשנו".
המסר הזה עובד ברוב המדינות, לא בכולן. בטורקיה "בית הנייר" פופולרית מאוד, אבל ארדואן פחות מתחבר. תומכיו טענו כי הסדרה מעודדת את הצעירים להתמרד נגד השלטון. אפילו המשמעות הקיימת או לא מאחורי שמות הערים, היא נושא לדיונים עמוקים. השם "ברלין", למשל, הפך משפטים תמימים כמו "ברלין הוא אבא שלנו", להתרסה סמויה על הכוחנות של גרמניה כ"אבא" של אירופה. או כך לפחות אומרים באינטרנט.
פינה מנסה למזער את האלמנט הפוליטי בסדרה, אבל זה כבר מחוץ לידיים שלו. "אני מבין שמרגישים את זה מתחת לפני השטח", הוא אומר, "במובן מסוים יש קשר לתנועות העכשוויות שיוצאות נגד מרכזי הבנקים הגדולים, הממשלות וכו‘, אבל האמת היא שבעיקר רצינו לעשות טלוויזיה מרתקת. הרעיונות האלה נמצאים שם, זה נותן היגיון לסדרה, אבל לא רצינו להדגיש אותם, למעשה אנחנו בכלל לא דנים בהם. יש פה התחבטות מוסרית מול מעשה שוד, זה מאבק בין הטוב והרע שיש בכולנו. העלילה מתארת מצבים של כפילות מוסרית ומכריחה את הצופה להחליט מה הטוב ומה הרע, וזה מה שמעניין אותי באמת. אבל ברור שכל אחד יכול לתרגם את מה שהוא רואה איך שהוא רוצה. אני יכול להבין מדוע במדינות שיש בהן קונפליקט חברתי־פוליטי, כמו למשל בברזיל, או במדינות הים התיכון עם נושא ההגירה, או בארגנטינה שבה יש אינפלציה משוגעת של שנים, אנשים ממש התחברו".
ההצלחה העולמית תפסה את "נטפליקס" לא מוכנה, הרבה משום שבחצר האחורית שלהם, אצלם בבית, בשוק הגדול מכולם, האדישות כלפי "בית הנייר" מוחלטת. מבקרי הטלוויזיה בארה"ב מסכימים כי זו אחת הסדרות הכי טובות שאף אחד לא רואה - "היא מזכירה את 'נמלטים' בעונות הראשונות" - והם שוברים את הראש בניסיון להבין למה.
"נטפליקס" עשתה טעות של ממש כשהחליפה את השם הספרדי הסקסי לשם גנרי מפוהק באנגלית. מי רוצה לראות משהו שנקרא "Money Heist", כשהתמונה שמופיעה על המסך היא של אנשים עם מסכות דאלי, מה שנראה יותר כמו סרט דוקו אולטרה אמנותי. אבל המכשול הגדול באמת הוא השפה. האמריקנים אף פעם לא היו צריכים לתרגל צפייה בתוכן בשפה זרה. הם לא מאומנים לקרוא כתוביות. "נטפליקס" ניסתה לפתור את זה עם דיבוב לאנגלית, משהו שאף אחד לא עושה בטלוויזיה האמריקנית. טכנית, זה לא לגמרי קטסטרופה, תנועות השפתיים איכשהו מתחברות עם הקול, אבל כולם נשמעים משועממים ואחרי חמש דקות אי־אפשר לראות את זה יותר.
ואם זה לא מספיק, יש בעיה אמיתית עם סדרות פשע שאינן אלימות מספיק עבור האמריקנים. "בית הנייר" גורמת ל"אושן 11" המעודן והאלגנטי להיראות כמו שוד מזוין באמצע היום של פיצוצייה בפלורידה. יש כל כך הרבה מחסומים לצופה האמריקני בדרך פנימה לסדרה, שהקהל הכי חשוב של "נטפליקס" פשוט לא מתחבר ליהלום הבינלאומי.
"אני מבין למה יותר קשה לנו בארה"ב", אומר פינה, "ראשית, ארה"ב הייתה והיא עדיין הספקית הגדולה ביותר של סרטים וסדרות מתח, זה קהל שקשה להלהיב אותו עם זה. יש שם אולי תחושה של עייפות. השפה זו אכן בעיה, היא דורשת נכונות להסתגל אליה. בשפה הספרדית יש משהו מעודן, נשי יותר, שלא כל כך עובד עדיין בארה"ב. הז'אנר הזה של השוד המושלם הוא בעיקרו גברי ורצינו לשנות את הסיפור האמריקני הטיפוסי למשהו אחר, רגיש יותר, ואולי גם זה מקשה על ההיקלטות באמריקה. אבל אני חושב שהקהל האמריקני יגלה אותנו ויתרגל לשוני ולגיוון בז'אנר הזה. זה כבר קורה באנגליה, וממה שאני מבין, זה גם קורה אצל צופים בניו־יורק".
עד שזה יקרה, ב"נטפליקס" העלו אפשרות לעשות ל"בית הנייר" אדפטציה מהסוג שהטלוויזיה האמריקנית אוהבת לעשות בהצלחה מקוטעת, מ"המשרד" עד "בית הקלפים". רעיון שנזרק לאוויר היה לקחת את אותו קאסט ספרדי ופשוט להעביר את הסיפור לאמריקה - בואו נשדוד את מצבור הזהב בפורט נוקס.
"היו לא מעט רעיונות על השולחן", אומר פינה, "אני חושב ש'נטפליקס' ניסו להעלות אופציה להפקה באנגלית, אבל אני מנסה להישאר מחוץ לדיונים האלה כי אני לא מתלהב מהרעיון. הסדרה נולדה בספרדית וזכתה להצלחה בינלאומית כפי שהיא. לעשות עיבוד אמריקני באנגלית לאחר שהיא הוכיחה את עצמה בספרדית – זו נראית לי טעות, אני לא בעד. אני חושב שכרגע הדיון הזה נעצר. צריך לתת לזה זמן, בארה"ב יתרגלו לאט־לאט לשפות אחרות בעולם. גם אנחנו באירופה התרגלנו לראות סרטים באנגלית עם תרגום, ואני חושב שיהיה מעניין גם לאמריקנים להכיר הפקות זרות".
יש משהו שאתה כן מוכן לספר?
"היה רעיון שליווה אותנו מהעונה הראשונה, רעיון ענק שהשארנו בחוץ, אבל אולי נשתמש בו סוף־סוף בעונה השלישית. היה עוד רעיון של משחק כדורגל בין השודדים ובני הערובה שפסלנו בעבר, וגם הוא אולי יחזור".
פינה יודע שעכשיו הלחץ והציפיות הם בליגה אחרת לגמרי. הוא לא נשמע מודאג, הוא כבר התחיל לכתוב סדרה חדשה במסגרת החוזה עם "נטפליקס", הוא חי עכשיו את החלום האמריקני, ואם רק יוכל לגרום לאמריקנים להתאהב בחלום שלו, הכל באמת יהיה מושלם.
לפנייה לכתב/ת 
