האלבום החדש של מיוז: אולי די עם החייזרים
מיוז חוזרת עם עוד אלבום שעוסק בתיאוריות קונספירציה, חיים ביקומים מקבילים ורובוטים. העולם עתידני, אבל המוזיקה היא הכל חוץ מחידוש וחבל כי את המיוז שלנו אנחנו מעדיפים עם פחות חלליות ויותר מגע אנושי
שילוב בין צליל כבד, צלילי גיטרה מקוריים והפקה אופראית סימנו את מיוז כעוף מוזר אך יפהפה בנוף המקומי. טווס צבעוני ואפל, שידע לתת בראש ובו זמנית לגרום לקהל שלו להזיז את הרגליים. את היכולת הזו הם שכללו לדרגת שלמות ב-Black Holes and Revelations, האלבום הכבד והסופר מרקיד שלהם מ-2006. הסינגל שהוביל את האלבום ההוא, Super Massive Black Hole, נשמע כמו פרינס על אסיד, ומיוז הצליחו להמציא את עצמם מחדש בתור הרכב רוק-דיסקו-Fאנקי חללי. באותם זמנים, פיקסציית החלל של בלאמי עוד נשאה חן, כמעין פנטזיה חביבה (ומעט מטורללת) של סולן אקסצנטרי בעל דמיון מפותח וחיבה לחייזרים, עב"מים, חלליות, רובוטים ומה שביניהם.
עוד ביקורות מוזיקה:
געגועים לביטלס: "האלבום הלבן" חוגג 50
ההרכב הכי מעניין בארץ הופיע בפסטיבל הפסנתר
בין קונצרט לסיבוב במוזיאון: חובבי האמנות יעופו על המופע הזה
אבל כמו כל דבר בחיים - גם את הקיבעון המד"בי של מיוז היה צורך לעכל במינונים מדויקים. וכשההגיגים האינטליגנטיים אודות האפשרות של קיום מחוץ לכדור הארץ פינו את מקומם לטובת תיאוריות קונספירציה ורחפנים שמשתלטים על העולם (באלבום Drones מ-2015), מיוז פשוט הפכה לקלישאה של עצמה. וגרוע מכך, היא הפכה לפרודיה.
ב-Simulation Theory, האלבום החדש שלה, מחליף ההרכב החייזרי את תיאוריית הרחפנים בתיאוריה אחרת. היא מגובה, כמו תמיד, בשילוב בין פנטזיות מדע בדיוני מבית אייזיק אסימוב לתיאוריות מדעיות של מדענים כמו ריצ'ארד דוקינס. אף אחד מאיתנו לא אמיתי - כולנו אוסף של קודים, סימולציות חצי מתוכנתות, טוען היום בלאמי ומתבסס על מאמרים שהוא צורך באותה התלהבות שרוקסטארים גילו פעם כלפי נרקוטיקה.
לצד כך, באלבומה החדש הלהקה בוחנת את התהליכים החברתיים והפוליטיים שחווה מדינת האם שלה בריטניה. עם המפיק הוותיק מתחילת שנות האלפיים טימבלנד, היא חולשת על סגנונות וצלילים חדשים. חבל שבסוף כולם נשמעים כמו יצור חללי שבלע את בריטני ספירס, מייקל ג'קסון, פרדי מרקורי ואורסון וולס, והקיא אותו במעין גרסה חדשה ומטופשת של "מלחמת העולמות".
חברי הלהקה מספרים שקדם לאלבום צורך בשינוי סגנוני ורצון להתנסות בז'אנרים חדשים. מבחינה זו אכן מדובר בשעטנז סגנוני. פאוור פופ, אופרה, רוק אצטדיונים, אלקטרוני, כולם שם, שלובים זה בזה – לעיתים ברישול. אבל אירונית למדי, עם כל ההתעסקות של מיוז בעולם עתידני – היא תקועה במקום וממחזרת קונספטים, צלילים ומלודיות שכבר הכרנו.
כבר ב-Algorithm, השיר שפותח את האלבום, ניכר שהם ממשיכים את הקו האמנותי של האלבומים הקודמים. שוב חלל, שוב תרבות פופ אייטיזית. את הכל כבר שמענו, אפילו הלחן כבר לעוס. The Dark Side, השיר העוקב, כבר נשמע כמו מודרן טוקינג בחלל - כולל סולו גיטרה שנשמע כמו בריאן מיי. Propaganda נשמע כמו (עוד) מחווה לפרינס, אבל מגוחכת ונטולת השיוף והסקסיות שליוו את Super Massive. ל-Get Up and Fight יש אומנם מסר פשטני, אבל לפחות הבתים שלו יפים.
Break It to Me רקיד וכיפי, אבל הופך במהרה למופק מדי. אלוהים, בשלב מסוים אפשר לשמוע בו קולות ירייה של אקדח לייזר מסדרות חלל, ועוד לפני כן חובבי הסימפסונס יזהו בו אפקטים שיזכירו להם את פרקי ההלואין השנתיים של הסדרה. יש כאן גם נקודות אור, כמו Blockades שמגיע לקראת סוף האלבום. אבל היום מדובר בשירים שהמאזין שנהנה מהם קצת יתבייש להודות בכך.
כמעט כל אמן או להקה מגיעים בשלב מסוים לנקודה בה מעיין היצירה שלהם יבש. מאותו רגע הם יעברו לפאזת המחזור בקריירה, יחזקו את הקיים ואם הם חכמים – ישקיעו בגזרת המופעים החיים ויתמקצעו בהם. ואכן, בכל הנוגע לתחום ההופעות, כבר שנים שמיוז נחשבת אחד ההרכבים המוערכים והחזקים בסביבה. ההופעות המופקות עד אימה הופכות גרנדיוזיות יותר מסיבוב לסיבוב, בהתאם לתרחיש האפוקליפטי התורן שמלווה את האלבום אותו הן מקדמות. לפי הספקולציות, בסיבוב שילווה את האלבום החדש, חברי ההרכב אמורים לרחף מעל לבמה ללא כבלים (באמצעות מגנטים).
המילה היחידה שיכולה לתאר מראה שכזה, לפחות בעיניי כותב שורות אלה, היא "מוגזם". מה שהתחיל כתחביב או מושא התעניינות שונה ומקורי הפך עם הזמן לאלמנט שמגדיר את מיוז, ובהמשך לדבר שמגחיך אותה. עדיין מדובר בלהקת הופעות נדירה ויחידה מסוגה, על כך יעיד כל מי שראה אותה בפעולה. אבל בכל הנוגע לאלבומים – ובכן, כמה עוד אפשר לשמוע את אותם הלחנים ולהקשיב לבלבולי מוח ילדותיים על יקומים אחרים, מלחמת רובוטים ושליטה מוחית?
"אני צריך משהו אנושי", שר בלאמי ב-Something Human, השיר המוצלח ביותר באלבום, פיסת פופ נהדרת ומרגשת, בין ים הצלילים המשונים. מצחיק שהוא אומר את זה. לפחות בכל הנוגע לציפיות שלנו ממיוז – גם אנחנו זקוקים לקצת פחות חלליות ויותר מגע אנושי.
