"האשמים": הספר שהוברח מצפון-קוריאה - חובה לכל לוחם חופש
7 סיפורי הפרוזה שנכתבו על ידי אזרח צפון-קוריאה שעדיין גר בה - הוברחו למערב. אלמלא השנים המצוינות בסוף כל סיפור, ניתן היה לחשוב שהן נכתבו לא רק בארץ רחוקה-רחוקה אלא גם מזמן-מזמן. מרגרט אטווד, האישה מאחורי "סיפורה של שפחה", הכריזה שהוא ספר חובה ולא רק בגלל שסכנת מוות ריחפה מעל כותבו
לא סתם כינתה מרגרט אטווד את הספר הזה "קריאת חובה". מעבר להיות "האשמים" ספר שיעניין כל לוחם חופש באשר הוא, אולי קרצה לאטווד גם התחושה המתעתעת שמדובר בסיפורי מדע בדיוני. לא רק המציאות הבלתי נתפסת הנפרשת מהם, אלא גם תחושה של זרות עמוקה, של עולם בעל חוקים אחרים באמת, שאחרותו נובעת מתפיסה שונה לחלוטין של ההוויה האנושית.
ככל הידוע לנו, באנדי (גחלילית בקוריאנית) הוא שם העט של סופר שנולד בסין ב-1950 להורים קוריאנים שנמלטו ממלחמת קוריאה ושבו אליה לאחר מכן. כתב היד השלם כלל 750 דפים שנכתבו בעיפרון לאורך שנים, והוברחו בעזרת קרובת משפחה שערקה. זהו כמובן אינו הטפח הראשון שנחשף מהחיים בקוריאה הצפונית. "הבריחה ממחנה 14" סיפר את סיפורו של האסיר היחיד שהצליח לברוח ממחנה ריכוז צפון-קוריאני, אחד מיני רבים שמאות אלפי אזרחים צפון-קוריאנים מוצאים בהם את מותם.
ב"אין מה לקנא" מביאה העיתונאית ברברה דמיק את סיפורם של שישה אזרחים צפון-קוריאנים שבחרו לערוק. ייחודו של "האשמים" הוא בראש ובראשונה בהיותו ספר פרוזה. שנית, שבעת הסיפורים שבו נכתבו על ידי אזרח קוריאה הצפונית שעדיין גר בה, ולא על ידי עריק. כך, המילים שבספר מנכיחות את יכולתן לייצג - או ליתר דיוק, להיות - חירות, בשעה שהגוף עדיין כלוא. בו בזמן הן נושאות איתן סכנה של ממש, שהלוא אם היה מתגלה כתב היד בקוריאה הצפונית, גזר דינו של המחבר היה מוות ודאי.
האימה שמטיל המשטר הצפון-קוריאני מפחידה יותר מכל טיל בליסטי שהוא מחביא מטראמפ. השלטון נוכח בחייהם של האנשים כמו חיידק. עם הבנת עומק הדיכוי מתעוררת הערכה לבאנדי לא על יכולותיו כסופר, לא על אומץ ליבו, אלא על עצם יכולתו לייצר נפרדוּת. במהלך הקריאה ב"האשמים" עשויה הזרות והמלאכותיות המסוימת בשפה ובגינונים לנכר את הקורא, לגרום לו לחוש שמדובר ביצורים אחרים, כי הרי זה לא ייתכן, אף אחד לא חי ככה. אבל אנשים חיים. בתוך האימה, חיים שלמים, לצד "הפחד שאמור להיות מוטבע מלידה בכל מי ששואף לשרוד בארץ הזאת".
אלמלא השנים המצוינות בסוף כל סיפור - רובם נכתבו בשנות שלטונו האחרונות של קים איל-סונג שמת ב-1994 - ניתן היה לחשוב שהם נכתבו לא רק בארץ רחוקה-רחוקה, אלא גם מזמן-מזמן.
בסיפור הראשון, "תיעוד של עריקה", מנסים בני זוג להיחלץ ממעמדם, שישפיע גם על בנם העתידי, אם ייוולד. ב"עיר הבלהות", ילד שנתקף חרדה למראה דיוקנו של מרקס גורם להאשמת אימו בכך ש"כשלה בחינוך בנה לאור עקרונות המהפכה, מה שנשא השלכות חמורות על טקס היום הלאומי" ומכאן לגירוש המשפחה מהעיר.
בסיפור "מהומת אלוהים" ממתינים סב ונכדתו הקטנה בתחנת רכבת שהופכת לאתר אסון בגלל "אירוע מדרג ראשון" של "המנהיג הדגול, האב של כולנו", שמשמעו עֹצֶר על בני עמו. בה בשעה פוגשת הסבתא את המנהיג הדגול עצמו, ולמרבה הזוועה, הריאיון שהעניקה לכלי התקשורת אחרי הפגישה הפך לכלי שרת בידי השפה האורווליאנית שהיא מתעבת: "איך זה שצרחות וזעקות כאב של המוני אנשים יכולות להפוך ל'צחוק מאושר' בלי שיפעל כאן איזה כישוף אכזרי?" היא תוהה.
הסיפור "על הבמה" עוסק כולו ברמייה שסיגלו לעצמם שבוייו של המשטר: "זה לא מפחיד שהחברה הזאת לימדה אותנו להיות שחקנים כל כך טובים, עד כדי כך שכולנו מסוגלים להתחיל לבכות בלי שום בעיה לפי סימן?"
אז נכון שאסור להשוות, אבל אולי דווקא כדאי. אולי כדאי לנו להשליך מהדיקטטורה המפלצתית הזו אל המיני-דיקטטורות שאנחנו נכלאים בהן או כולאים את עצמנו בתוכן. באיזו מהירות אנחנו מסגלים טון תקשורתי או ממלכתי כשאנחנו מדברים על אירוע "חשוב" או "רגיש". באיזו טבעיות אנחנו נמנעים מלחשוף את דעותינו כשאנחנו חוששים שיזיקו לנו. כמה קל לנו לשנות את עורנו, לפרגן או לבכות בקול, כמקהלת צבועים. הבעיה אינה בזיוף הרגשות. כל עוד הם מזויפים - מצבנו עוד טוב. הבעיה מתעוררת, כפי שמלמד אותנו "האשמים", כשאנחנו מתחילים לחיות "חיים שהתהפכו לחלוטין, שונים בתכלית מן האמת".
"האשמים", באנדי, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי, 223 עמודים
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות"
