הטראומה הפכה להצגה: המונולוגים שאחרי השריפה בכרמל

שנתיים חלפו מאז גל שריפות באזור חיפה והכרמל, שעל פי ההערכות נגרם מהצתות, כילה שטחים נרחבים והביא לפינוי שכונות שלמות. כ-600 דירות נשרפו אז, בשריפות שפרצו ב-22 בנובמבר 2016, מותירות אחריהן משפחות שלמות שברגע אחד נותרו חסרות בית, ומחפציהן לא נותר אלא אפר. כעת, עדויות של נשים שביתן נשרף יוצגו על הבמה במסגרת ההצגה "שלום. בית", בבימויה של רחל קשת, שתעלה ב-27 בנובמבר במסגרת פסטיבל היהודי הבינלאומי לתרבות עכשווית בבית מזי"א לתיאטרון בירושלים. רחל, יטבת וברכה, הן שלוש נשים שסיפוריהן יעלו בהצגה. הנה הם.

"אף אחד לא יודע שחייתי"

"יום לפני השריפה, קראתי כתבה על אישה שעובדת בהוסטל עם אנשים שעומדים למות. שאלו אותה מה היא תעשה אם תדע שהיא עומדת למות. ענתה: 'אלבש כותונת חדשה, אציע את המיטה במצעים חדשים ונקיים, ואכנס אליה'. לא יודעת למה, אבל התחשק לי גם. הוצאתי את הפוך מהארון, הוצאתי כלי מיטה חדשים וריחניים, החלפתי פיג'מה וכך נכנסתי למיטה. התעטפתי היטב ושמעתי מבחוץ את הרוח. רוח רעה כזו, שורקת, חזקה. נרדמתי. בבוקר שוב שמעתי את הרוח, ואמרתי לעצמי שזו שריקה שמבשרת רע. 'תפסיקי עם השטויות האלה', גערתי בעצמי, ונסעתי לסופר לערוך קניות לשבת.

מתוך גל השריפות בחיפה ב-2016(צילום: AFP)

"כשהייתי בקופה הבן שלי התקשר ואמר שכדאי שאחזור הביתה כי פרצה שריפה באזור. שילמתי, הכנסתי את השקיות למכונית האדומה המבריקה והתחלתי לדהור. בדרך אני רואה אש! מימיני ומשמאלי אש. אנשים עוצרים ברמזור, מחכים, ורק אני דוהרת. לא עצרתי, המשכתי והמשכתי, עד שהגעתי לרחוב. ליד הבית המון אדם ועשן. החניתי את האוטו בשורה ויצאתי ככה כמו שאני. אמרו לי שאני חייבת להתפנות.

"אחר הצהריים התקשרתי לבן שלי וביקשתי ממנו שיבדוק מה עם האוטו. כשהגיע לרחוב מצא שורה ארוכה של מכוניות שרופות. חוץ ממכונית אחת, אדומה, בוהקת, כשבתוכה הבשר עוד היה קפוא. רק המכונית שלי נשארה שלמה, רק הבית שלי נשרף. לא נשאר דבר, רק גוש מתכת של כלי הכסף היקרים. אף בית אחר לא נשרף בבניין, רק הבית שלי. האש הגיעה מהעצים וחדרה פנימה. נשרף כליל.

מבוססת על עדויות הנשים. ההצגה "שלום. בית"(צילום: אבישג שאר ישוב)

"לא הסכימו שאיכנס, סכנת התמוטטות. לא הצלחתי לקחת כלום. בחמישי נשרף הבית, רק בראשון הצליחו הכבאים להיכנס. כשביקשתי להיכנס אמרו לי 'כבר הייתה שריפה בלי פגיעה בנפש, את רוצה להיות הראשונה?', יצאתי ולא חזרתי עוד.

"אני לא משווה, אבל הוריי איבדו בשואה את כל עברם, ואף פעם לא הבנתי איך הצליחו להמשיך לחיות ולהתחיל הכל מחדש. ועכשיו גם אני, אף אחד לא יודע שהיה לי עבר, אף אחד לא יודע שחייתי. הכל נשרף, תמונות של הילדים, תעודת זהות, ייפוי כוח על דירות, בגדים של בעלי שעוד שמרתי. הכל. התחלתי חיים חדשים. משרוך נעל ועד כרית. את יודעת כמה ספרים היו לי שנשרפו?".

רחל, 70, חיפה

השריפה בחיפה, נובמבר 2016(צילום: AFP)

"כמו אובדן של אדם קרוב"

"ריח האורנים היה אחד הדברים הכי מזוהים עם הבית שנבנה בלב היער. בכל פעם שהתקרבתי הביתה – אפף אתי ריח רענן. מתוק. ריח של בית. האמנתי ששרף הוא הדם של העצים. לא פעם חשבתי שגם אצלי בעורקים מבעבע שרף ענברי. מרגע השריפה דבק בי הריח המר, הצורב והרעיל שנבע ממה שהיה הבית שלי. ומהיער. ומהשכונה. שכונה שלמה נמחקה ואיננה. בית הוריי, המקום בו צמחתי, היה לאפר.

"הבית הזה היה הרחם, החיבור המשפחתי העמוק ביותר שלנו. המקום האחרון בו אימא שלי עדיין הייתה נוכחת גם שנים לאחר מותה. לעבור בפתח הדלת היה הכי קרוב ללקבל ממנה חיבוק. להישאר עוד קצת ילדה; להיעטף; לרוץ בשביל המרוצף; להתנדנד בנדנה בחצר; להתכרבל במיטת הילדות; לשמוע את רחשי העץ המתרחב בלילה וחורק כמו שיר של יום; להאזין לצלצולי שעון הקוקיה הגדול; לדעת את נתיבי החלומות בעורקיו. הבית הזה היה קצת כמו רפסודה אל אימא שלי. כמו הפלגה בים אל אי שכבר לא קיים. אבל עצם ההפלגה היא הדרך הסודית הכי קרובה אליה, ואלי, וברגע אחד הדרך אבדה. כאילו מישהו השליך את המפתח והמפה אל הים. ואין עוד דרך אליה ואלי.

בית שנשרף, 2016(צילום: מוחמד שינאווי)

"ביום שלפני השריפה הרגשתי את האש מתקרבת. מוזר לומר את זה, שידעתי אבל לא הפנמתי. התלבטתי מאוד האם לנסוע ליישוב. לבית. סיפרתי לחבר, ברגע הראשון הוא אמר שאין מה לדאוג. כשראה שאני לא מרפה הוא שאל מה אני רוצה לעשות שם. היה לי ברור שאני רוצה לקחת את תיבת העץ של התמונות – שהייתה מעין קפסולת זמן משפחתית. הכנו אותה לאימא שלי לכבוד אחד מימי ההולדת האחרונים שלה. היו בה הרבה אלבומים קטנים - אלבום החתונות של כולנו, תחפושות, אלבום של חיבוקים ונשיקות ועוד ועוד; וציור של אבא שלי, שהציורים שלו עיטרו את כל הבית; ותיבת הכתבות שלי - שההורים שלי שמרו באדיקות; והמכתבים. לאט לאט הבנתי שזה לא ריאלי, ושמה שאני רוצה זה לקחת את הבית את כולו.

"במוצאי השבת, כשאחי הגדול התקשר לבשר לי מה קרה, הוא אמר במילה אחת: "צדקת". נגמר לי האוויר, התפרקתי לרסיסים. אין לנו יותר בית. ביקשתי שיסביר שוב ושוב מה קרה בדיוק, זה לא חלחל לי לתודעה. הכי היה לי חשוב לשמוע על הבית של משפחת נבנצל, ההורים של יאיר מהשבט שלי, שנהרג.

"קיוויתי והאמנתי שזה לא באמת כזה נורא. שחלק מהבית נשאר, לא יכולתי לדמיין עולם בלעדיו. חברים באו אבל לא הייתי מסוגלת לראות אף אחד. הרגשתי כמו אחרי אובדן של אדם קרוב, כשתהום נפערת בינך לבין העולם. מרחב שלא נותן לחצות אותו, העולם מצד אחד - ואני מהעבר השני".

יטבת, 40, נווה צוף

לוחם אש מנסה להשתלט על האש בגל השריפות בחיפה(צילום: AFP)

שלד תנור, שלד מקרר

"ברדיו דיברו על שריפות בחיפה, לא חשבתי שזה נוגע אלי. לא קלטתי. פתאום ראיתי לשונות של אש במגרש ליד הבית שלנו, אמרתי לעצמי – זה הזמן להכין מזוודה. הנחתי מזוודה על המיטה בחדר השינה, ובעודי מתלבטת מה להכניס אליה, אני רואה לשונות של אש בחלון בחדר השינה. יצאתי ממנו מהר, ואני רואה לשונות של אש במטבח, בסלון. לקחתי את התיק שלי - ברחתי החוצה בנעלי בית. הבית שלנו היה ממוקם בתוך הכרמל הטבעי, בחורשת אורנים, לכן האז אחזה בו בקלות. לא נתנו ללכת ברחוב, אז רצתי הלוך-חזור כדי לראות מה קורה לבית מבחוץ.

"ראיתי מהחלונות של הבית אש. חשבתי לעצמי - לא נורא, הווילונות ישרפו, נחליף אותם. לא לקחתי בחשבון את הקיר מלא הספרים, את העובדה שחוץ מהמטבח, לא היה חדר שלא היו בו ספרים, שהם חומר בערה מצוין. אולי בגלל זה היה שם כיליון טוטאלי.

לוחם אש באזור נטף(צילום: AFP)

"באיזשהו שלב נכנסתי הביתה. מה שראיתי זה אפר מקצה לקצה. שלד גדול שהיה פעם מקרר, שלד קטן שהיה תנור, שני שלדים שהיו מחשבים. האסוציאציה הראשונה שלי כשראיתי את האפר הגדול הזה, את הכלום חוץ מהשלדים, הייתה אמא שלי ואחותה כשיצאו מהמחנה של הגרמנים כשהאמריקאים שחררו אותן, כשהיו עטופות בקרטון עבה ובנייר עיתון שעטף את הרגליים שלהם כנגד הכפור. אבל תוך שניות, ממש שניות, אמרתי לעצמי - רגע רגע רגע - איפה אני ואיפה הן? הן יצאו אל הריק הטוטאלי, אל הכלום. ואני, ברוך השם, יש לי משפחה וחברים, שהיו נוכחים ועזרו כמו שאי אפשר לתאר. אני במדינה שלי. 

"גרנו בבית הזה משנת 1975, מעל 40 שנה. שם התפתחנו, הרחבנו את מעגל החברים. המקום הזה משמעותי בחיים שלנו, בלב שלנו. אהבנו את הבית הזה, אהבתי אותו".