"חלק מחברי הילדות שלי נפלו ומתו בבאר"
הבמאי הטורקי המוערך נורי בילגה ג'יילן ("היו זמנים באנטוליה"), חוזר בסרטו החדש "עץ האגס הפראי" לנופי ילדותו הכפריים. בריאיון ל-ynet הוא מסביר את משיכתו לבארות, מודה שהסרטים שלו ארוכים מדי ומודאג מהיחס של המשטר לאמנות: "מי שעושה סרטים פוליטיים - קשה לו להשיג מימון"
בעיצומו של "עץ האגס הפראי", סרטו החדש של הבמאי נורי בילגה ג'יילן, המשפחה הכפרית, שנמצאת במרכז העלילה, יושבת בסלון וצופה באופרת סבון טורקית מלודרמטית, מהסוג שכל כך התחבב לאחרונה על הקהל הישראלי. קרוב לוודאי שג'יילן עצמו לא צופה בסבוניות סוחטות הדמעות הללו, ויש להניח שרוב גיבורי "עץ האגס הפראי" לא היו טורחים לצפות בסרטיו הנפלאים, המאתגרים והתובעניים.
ב"עץ האגס הפראי" ג'יילן מבהיר שוב למה הוא נחשב לאחד מיוצרי הקולנוע הטובים בעולם. חבל רק שחבר השופטים של פסטיבל קאן האחרון קיפח אותו, ולא העניק לו אף פרס. זה דבר חריג בקריירה המפוארת של מי שרגיל לחזור מהריביירה הצרפתית עם פסלונים: ב-2003 זכה "מרחק" בפרס הגדול של חבר השופטים, "שלושה קופים" (2008) זיכה אותו בפרס הבימוי, "היו זמנים באנטוליה" (2011) גרף את הפרס הגדול של צוות השופטים ו"שנת החורף" (2014) קטף את דקל הזהב. "כמובן שאני מתרגש לקראת טקס הסיום", אמר ג'יילן כשנפגשנו בקאן, שעות אחדות לפני שחבר השופטים איכזב אותו. "כל יוצר תוהה כיצד יגיבו ליצירה שלו, אבל לא אכפת לי יותר מדי מפרסים, כי זה לא נתון בשליטתי. אני לא יכול לעשות כלום כדי לזכות. זה משחק - השופטים האלה נותנים פרס לסרט הזה, והשופטים ההם נותנים לאחד אחר. אם הם נותנים לי פרס, אני לוקח אותו, ואם לא? אין בעיה".
בסוף השבוע הקרוב "עץ האגס הפראי" עולה לאקרנים. כדאי להתמסר לו ולהבין עד כמה השופטים טעו וכשלו בפסיקתם. העלילה עוקבת אחר סטודנט טורקי, שעומד לגשת לבחינות הגמר ואחריהן יתגייס לצבא. הסטודנט שב לכפר הולדתו, מנסה להשיג מימון לפרסום ספר הביכורים שלו - יצירה אישית עם וידויים אינטימיים, שייקרא "עץ האגס הפראי". במהלך ביקורו, הסטודנט מתמודד עם ההתמכרות של אביו להימורים, והשלכותיה על המצב הכלכלי של המשפחה.
"הסרט הוא אוטוביוגרפיה של התסריטאי אקין אקסו, שהיה השותף שלי בפרויקט הזה", סיפר ג'יילן. "אקין שאף להיות סופר וניסה להוציא לאור את הרומן שלו בכוחות עצמו. לסופרים שחיים בפריפריה מאוד קשה להוציא ספר. אם אתה לא מפורסם, לאף אחד לא אכפת ממך. זה גורל רובם, והם חייבים לקבל את המציאות הזו. אם אתה שונה - אתה לבד. אם אתה מתעסק בספרות - אתה לבד, כי לא קל למצוא אחרים שיבינו אותך. לקולנוענים יש מזל - גם אם עשית סרט אחד, כל העיתונים כותבים עליך".
מה רצית להגיד בסרט על טורקיה כיום?
"שזו מדינה יפהפייה", חומק ג'יילן.
את זה אני יודע היטב. ובכל זאת?
"כמובן שטורקיה כיום לא נמצאת בעמדה פשוטה. המשטר קשה, ואין תקשורת חופשית, אין חופש לצדק. זוהי מדינה שמי שאנחנו צריכים להתגאות בו - יושב בכלא. מה עוד אוכל לומר?".
אתה נתקל בצנזורה?
"הסרטים שלי לא סובלים מצנזורה, בגלל שאני לא מתעסק בדברים פוליטיים. אני לא אוהב נושאים כאלה. אני עושה סרטים שעוסקים בטבע האדם. אבל כמובן שיש לנו צנזורה, וזה נושא מורכב. למי שעושה סרטים פוליטיים, זה נהיה קשה, וקשה יותר ויותר להשיג מימון ממשלתי. אגב, הצנזורה יכולה להתבטא באפיקים קטנטנים שאינך רואה, ואז היא מופיעה בפתאומיות. זה מסוכן אף יותר ומתפשט לכל מקום".
למה אתה מרבה למקם באזורים כפריים חלק נכבד מסרטיך?
"חשוב לי מאוד להיות באזורי הכפר, בגלל ששם האיכות האנושית שונה לגמרי, ויש שם משהו ששכחנו בערים. בערים יש לנו מסכות - וקשה לנו להבין איך להיות קרובים אחד לשני, איך להתנהל בין-אישית. אבל כשאני מגיע לכפר, שם יש לי קרובים, הטבע האנושי מפליא אותי. האנשים שם פתוחים יותר ואני נזכר מה זה 'בן אדם'. עם חומר כזה קל יותר לעשות סרטים.
"החיים קשים - ואני מכיר אותם. לפעמים אני עושה סרטים בעיר, וגם שם עצוב, אבל הכפר שונה - ואני זקוק לו. שם ישנו הטיפוס האנושי שאני מנסה להבין, או שבעזרתו אני מבין דברים אחרים. אנשי הכפר הם כלי אחר, ובשימוש בהם אתה יכול, אולי, להראות אלמנטים שונים בחיים. אבל אני מכיר את שני הצדדים היטב - הן את אנשי הכפר והן את אנשי העיר".
ב"עץ האגס הפראי" לבאר יש משמעות רבות. האב חופר באר, ומתקשה למצוא מים.
"האמת שהבאר הייתה חשובה מאוד בילדותי, עת ביליתי באזורים הכפריים. לכולם הייתה באר, וילדים רבים מתו כשנפלו לתוכן. לכן יש לי בראש דימוי מוזר אך מעניין של באר. כשמישהו אומר באר עולות בי תחושות קודרות, בגלל שחלק מהחברים שלי מבית הספר מתו בבאר. אם מישהו הרג מישהו, הוא היה זורק את הגופה לבאר, ולקח זמן עד שמצאו אותה שם. זה סוג הדברים שאני זוכר על בארות. בתי קברות ובארות הם אזורים מיסטיים ומסתוריים בעיני".
ג'יילן, שהחל לצלם סטילס בגיל 15, מפליא בסרטיו ללכוד את יופי הטבע ואת האדם הצועד בתוך הנוף הכפרי המרהיב. גם ב"עץ האגס הפראי" הוא מיטיב לתאר את הנופים, השדות, העצים, השלג והערפל.
אני חושב שאני מזהה את ברויגל בנופים שלך, תוכל לדבר על ההשפעה האמנותית שלו עליך?
"אני מאוד אוהב ציורים, וגם את ברויגל, אבל אני לא יודע אם יש השפעה. לא מדובר בהחלטות מודעות, אז אני לא יודע מה נמצא מאחורי זה".
בינואר הקרוב ג'יליין יחגוג יום הולדת 60, ומתברר שהוא בכלל למד באוניברסיטה הנדסת חשמל. "משפחתי ציפתה שאעשה משהו עם המקצוע שלמדתי, אבל אחרי הלימודים, פתאום הבנתי שאני לא רוצה לעבוד כמהנדס ולא הייתי בטוח מה לעשות עם עצמי. אז נסעתי ללונדון, תוך כדי שאני תוהה כל הזמן מה עליי לעשות. עבדתי בתור מלצר ובמקביל הלכתי לחנויות ספרים וקראתי המון. ועדיין לא ידעתי מה לעשות עם החיים. יום אחד נתקלתי בספר על נפאל, והרגשתי שאולי אם אסע לשם זו תהיה מטרה טובה יותר. הייתי צריך ליצור לעצמי מטרה - כי לחיות ללא מטרה זה נורא. וכך נסעתי לנפאל, וטיפסתי על הרים, כולל האוורסט, אבל זה לא שינה כלום.
.jpg "\"ישבתי במקדש וזה היה חסר משמעות\"")
"אז ישבתי במקדש, הסתכלתי על ההרים, וזה היה חסר משמעות עבורי. הרגשתי ריק מבפנים. החלטתי להתגייס לצבא. בתקופתי היה מדובר בשירות חובה של כמעט שנתיים. התגייסתי וזה עשה לי טוב. למה? כי לא הייתי צריך להחליט ולבחור מה לעשות בחיים. בשירות הצבאי קראתי הרבה ספרים, וראיתי את הפסיפס ממנו מורכבת המדינה שלי. נתקלתי באנשים מכל רחבי טורקיה. במובן מסוים זה הצית בי מחדש את האהבה למדינה שלי. במהלך השירות הצבאי החלטתי גם לעשות סרטים. הבנתי שאולי זה הדבר הנכון בשבילי. הלכתי לספריה וקראתי את כל הספרים שיכולתי למצוא על קולנוע, בעיקר ספרים טכניים. אחרי שהשתחררתי קניתי ציוד - אז לא היו מצלמות וידאו, והתחלתי לנסות לעשות סרטים"
איך המשפחה שלך הגיבה כשבישרת שאתה הולך להיות קולנוען, ומוותר על הנדסת חשמל?
"הם כמובן לא אהבו את זה, אבל בתחילת הדרך נהגתי לצלם אותם כל הזמן ואני זוכר את אבא שלי אומר: 'למה שלא תעשה משהו שמכניס כסף?'. בהתחלה כולם סביבי ראו בעיסוק שלי בקולנוע כסוג של משחק, הם לא כיבדו את זה בכלל. אבל כשהתחלתי להרוויח כסף, היחס השתנה..."
לפני שנפרד אני חייב לשאול אותך: היית מלצר טוב?
"אני לא חושב".
