להשתתף במלחמת העולם הראשונה - ולכתוב רב מכר
סיפוריהם של שני צעירים אירופאים, משני צדי המתרס, חושפים את סיפורה של מלחמת העולם הראשונה כולה: האחד, חייל פטריוט אנגלי, היה לוחם מצטיין שהפך למשורר והכריז על מרד במפקדי הצבא. השני, חייל גרמני, קיבץ את חוויתיו מהחזית ביצירת מופת ספרותית שהצליחה להרגיז את הנאצים
היא הייתה אם כל המלחמות. בהתחלה כינו אותה "המלחמה העולמית הגדולה", ורק אחרי מלחמת העולם השנייה, נוסף לה הציון הכרונולוגי "הראשונה". החודש חגגנו מאה שנים לסיומה, בשעה 11:00 של היום ה-11 בחודש ה-11, וכולם מקווים שאין לה עוד צאצאים בדרך.
אמנם גם כל המלחמות שקדמו לה היו נוראות, אבל אף אחת לא הייתה טוטאלית וקטלנית כמוה. בפעם הראשונה התארגנו כמעט כל הכוחות הדומיננטיים באירופה, ששלטו ביחד גם ברוב שאר הגלובוס, כדי להפוך את הפופיק של העולם לבית מטבחיים. היא נוהלה בנחישות של מיואשים, כי הצדדים הלוחמים האמינו שהם נלחמים לא רק למען אידיאלים נשגבים, אלא גם על עצם קיומם. היא הסתיימה אחרי ארבע שנים ושלושה חודשים, באפיסת כוחות וחורבן כללי, כי הכוחות היריבים היו שקולים בכוחותיהם.
זו הייתה גם מלחמת ההמונים הראשונה. לא מלחמה בין צבאות של מקצוענים, אלא מלחמה בין עמים שלמים על משאביהם הכלכליים, הפסיכולוגיים והטכנולוגיים. הקדמה הטכנולוגית הפכה אותה לחזיון תלת ממדי, כשהטנק, המטוס ואוניות המלחמה, הפכו את היבשה, השמיים והים לשדות קרב.
הקסם האפל שמשך מיליוני צעירים אל מותם
"הדור האבוד" היה כינויים של חיילי המלחמה מכל הצדדים; כך קראה להם הסופרת האמריקנית גרטרוד שטיין, שמתן כינויים קליטים היה אולי הבולט שבכישרונותיה. בהמשך כינו אותם גם "הדור של 1914" ו"דור הג'ז", אבל בספרי ההיסטוריה המילה "אבוד" נרשמה כשם המשפחה הרשמי שלהם.
הדור הזה היה אבוד פעמיים: בפעם הראשונה בגלל מיליוני הצעירים שנקטלו בשדות הקרב, ובפעם השנייה על שם ההמונים שחזרו אל עולם שהיה שרוי בהלם קרב. "דור שלם נהרס במלחמה, גם אם נחלץ מפגזיה", כתב אריך מריה רמארק על אלו שחשו כי נפלו ל"סדק בהיסטוריה", ולא נשאר להם עוד במי ובמה להאמין.
הם היו הדור הראשון להתפכח מחלום האופטימיות של המאה ה-19. חלום ששקע בבוץ החפירות, נרמס תחת שרשראות הטנקים ורוסק תחת פגזי התותחים. הם היו גם הראשונים להבין שטכנולוגיה ומדע לא עושים את בני האדם טובים יותר, אלא פשוט קטלניים יותר מדורות קודמים. "מעולם לא ידע דור ירידה מוסרית מרמה רוחנית כה גבוהה, כפי שידע דורנו... מעולם לא עטתה האנושות פני שטן כפי שעטתה בשעה זו, ומעולם לא דמתה כל כך במעשיה לבורא עולם", כתב סטיפן צוויג, יליד 1881 בספרו "העולם של אתמול".
מה שאיחד את בני הדור האבוד היה שדה מגנטי של חוויות מעצבות, שעוד לפני המלחמה חצה גבולות לאומיים ומעמדות. בשנים שבין 1880 לפרוץ המלחמה ב-1914, נולדו הטלפון, הטלגרף האלחוטי, הרנטגן, הקולנוע, האופניים, המכונית והאווירון הראשון, שגרמו לקצב החיים להחליף הילוך. אוטוריטות מסורתיות כמו כמרים, מורים, והורים לא עמדו בקצב ונזנחו בשולי הדרכים, עליהם דהרו עולליהם במכוניותיהם הנוצצות אל מאה חדשה, שמילת הקוד שלה היתה "אחרת".
המלחמה הייתה מבחינתם מבחן לעצמאותם וגבריותם: טקס חניכות לעידן חדש, שיקום על חורבותיה של ציוויליזציה מנוונת. היציאה אל שדה הקרב הייתה הזדמנות להרפתקה רומנטית חפוזה: "בחג המולד נשוב הביתה", הבטיחו הטירונים הצוחקים לאימותיהם הדואגות בתחנות הרכבת.
ההתפכחות מקסמה האפל של המלחמה היתה מהירה, כואבת וקטלנית, כשכל האידיאלים של העבר והמוצארטים הפוטנציאליים של העתיד נעלמו תוך ארבע שנים. אחד מכל 28 צרפתים, אחד מתוך 32 גרמנים, אחד מתוך 57 בריטים, ואחד מתוך 117 רוסים לא חזרו הביתה. בבית התפילה של סן סיר בצרפת מוצב לוח זיכרון למתי המלחמה, שנכתב בו "מחזור 1914", שאבד כולו.
הגורל הזהה של "החייל הטוב" ו"החייל הרע"
בבוקר שלמחרת כניעתם של הגנרלים הגרמנים בקרון רכבת ביער קומפיאן, התעוררו צעירי אירופה עם שיר חדש בלב, מלחמת עולם ברזומה והנגאובר שליווה את מרביתם עד לקבר. הלוחמים ששרדו התקשו להסתגל לאזרחות, שסדרה להם את הראש בדרכים מגוונות, אף כי כולם המשיכו לחיות כאילו הם הולכים למות. הספקנות והבוז לכל המבנים הפוליטיים של העבר, עשו אותם נכונים לטעום מכל אקספרימנט פוליטי רענן. הם היו פשיסטים, קומניסטים, סוציאליסטים, לאומנים, ליברלים, ולא התביישו לנדוד בין מחנות קוטביים עם אותו אדרנלין אוואנגארדי.
דבר אחד בטוח: לא הייתה תקופה שתרמה למוזיאון המאה ה-20 כל כך הרבה דימויים סותרים. בסרטים, בספרים, בשירים, בביוגראפיות ובספרי הזיכרונות אפשר למצוא סטודנטים נאיביים היוצאים למלחמה עם פרחים ברוביהם ושירים פטריוטים על שפתותיהם; לוחמים מפויחים בשוחות עם חיוך שנראה כמו עווית; חיילים מובטלים עם הלם קרב, והדוניסטים מלוקקים עם סיגריות שמוטות בזווית הפה.
את התסכול והאכזבה מפרצופו המכוער של השלום, אפשר למצוא בספרי המלחמה, שהציפו את שנות העשרים והעלו על נס את אחוות הלוחמים בחפירות, שחצתה מעמדות מסורתיים. איכרים, פועלים, בעלי מלאכה, בורגנים ובני אצילים שאכלו מאותו מסטינג, נאכלו על ידי אותן כינים, כאבו את אותן פציעות ונטחנו בחפירות על ידי אותם פגזים. אחרי שחזרו הביתה התקשו להסתגל מחדש לריטואלים החברתיים של אדונים ומשרתים, שהוחלפו בסולידריות דורית חוצה לאומים.
כך יכלו חייל אנגלי וחייל גרמני, שנלחמו משני עברי המתרס, לשוש אליי קרב בתחילת המלחמה, אך גם לזעוק יחד בסיומה נגד הגנרלים "הזקנים" בעורף, שגזלו את נעוריהם למען אידיאלים מפוקפקים. החייל האנגלי היה זיגפריד ששון (1967-1886). בנה של משפחה יהודית מומרת, שבגיל 28 התגייס לגדוד המתנדבים של סאסקס, "ומסר עצמו בשמחה לפגזים ולמכונות הירייה הגרמניים", כפי שכתב בספרו המפורסם "זיכרונותיו של צייד שועלים".
בתחילת שירותו ששון עוד שלח לעורף שירים פטריוטיים בנוסח "אנו הננו לגיון המאושרים", אך אחרי שנתיים בחפירות התפוגגה הפטריוטיות בענני גז החרדל. בימים המשיך להשתתף בקרבות עקובי דם על הסום, ואף עוטר על אומץ ליבו. בלילות כתב על האימה, הזעם, התסכול וחוסר האונים של חייליו: "אזרחי ארצו האפורה של המוות" המתבוססים ב"חפירות מסואבות מכורסמות בשיני עכברושים שהגשם מצליף בהן".
נקודת השבירה הייתה ב-1917, השנה בה הבין כי "החיים משמעם מאבק לא מרנין, ובסיכויים לא הוגנים, שבסופו הלוויה סרת טעם". באותה שנה גם החטיא כדור צלף במילימטרים את אבי העורקים שלו, תקרית שהיה בה די כדי להחזירו הביתה. בעודו מחלים יצא למלחמה באויביו החדשים: אותם פוליטיקאים ציניים ובעלי ממון חסרי לב, המתפרנסים בעורף מדמם השפוך של לוחמים תמימים.
ביולי 1917, אחרי שהשליך את עיטוריו למימי נהר המרזי, ששון שלח למפקדיו מניפסט פציפיסטי שבו כתב בין השאר: "אני מוסר הצהרה זו כפעולה של מרי מכוון נגד שלטונות הצבא....אני מאמין כי מלחמה זו, שהלכתי אליה כאל מלחמת הגנה ושחרור, נעשתה עתה מלחמת תוקפנות וכיבוש... ראיתי ונשאתי על בשרי את סבלות החיילים, ולא אוכל להוסיף להיות שותף להארכת הסבל הזה למען מטרות שאני רואה אותן כמטרות מרושעות ובלתי צודקות.... על החתום: ז. ששון, יולי 1917".
ההצהרה, שפורסמה ב"טיימס" והוקראה בפרלמנט, היתה עלולה להעמיד את הקצין לפני כיתת יורים. מפקדיו הערמומיים של ששון, שרצו להימנע משפיטתו של הגיבור המורד, העדיפו לאשפזו במוסד פסיכיאטרי בסקוטלנד, עבור חיילים שרכבת המלחמה הורידה אותם מהפסים.
ששון לא "החלים". רוחות החיילים המשיכו לרדוף את שנתו. הוא הבהיר למפקדיו כי לא שינה את דעותיו, אך ביקש לחזור לחזית. תחילה נשלח לארץ ישראל, ובאפריל 1918 נשלח לחזית הצרפתית, בה לחם עד שביתת הנשק שאותה ציין בשירו המפורסם: "פתאום כולם פרצו בשיר / ואני נמלאתי באותה חדווה / אשר ציפור כלואה תמצא בדרור...אבל אני לא הייתי בין אותם 'כולם'".
רב המכר שהפך לסרט שעיצבן את הנאצים
החייל הגרמני, אריך מריה רמארק, התחיל את המלחמה מהצד של "הרעים". כיליד 1898 גויס לצבא הקייזר רק ב- 1916, אך הספיק להיפצע חמש פעמים בשנתיים בהן שירת בחזית המערבית. אחרי שחרורו נדד בין עבודות מזדמנות כמורה, נהג מרוצים, פרסומאי ועיתונאי ספורט, אבל זעקות חבריו המתים המשיכו לרדוף את חלומותיו, עד שהפך לאחד משופריו של הדור האבוד נגד דור האבות שמעל אמונם.
"הם נועדו להיות לנו, לבני השמונה-עשרה, מורים ומדריכים אל עולם הבגרות,... לעגנו להם, עוללנו להם לפעמים תעלולים קטנים, אבל ביסודו של דבר האמנו להם. ייחסנו לסמכות, שהם היו בעליה, הבנה מעמיקה ודעת אנושית יותר. אבל המת הראשון שראינו מוטט את אמונתנו זו. נאלצנו להודות, כי דורנו ישר מדורם. הם עלו עליינו רק בפראזות ובפיקחות...."
בנובמבר 1928, החל רמארק לפרסם פרקים מחוויותיו בשדה הקרב, מעל דפי העיתון "פוסישה צייטונג". הם נקראו "במערב אין כל חדש", על שם נוסח הודעות המטכ"ל הגרמני מהחזית המערבית. שנה מאוחר יותר אוחדו הפרקים למה שהפך להיות אחד הספרים הנמכרים במאה העשרים. הוצאת הספרים "אולשטיין" ערכה מסיבה לכבודו של הסופר האלמוני, שבה הוענקה לו מרצדס כאות הוקרה על 10 מיליון עותקים ב-45 לשונות.
מבחינה ספרותית לא נשא עמו "במערב" בשורה חדשה. רמארק רק רצה לשמש דובר לאלו שפיותיהם היו מלאים עפר, ואלו שסתם לא היה להם כוח לצעוק. גיבור הספר פאול בוימר ובני כיתתו מגוייסים היישר מבית הספר, חלומות הנעורים, האהבות והחרמונים הראשונים אל החזית המערבית. בזה אחר זה הם נופלים למען המולדת תחת אש המקלעים, ולא מבינים למה כל זה מגיע להם.
אצל רמארק אפשר למצוא את תמצית יחסו של הדור למלחמה וספיחיה. מחד אידיאליזציה של אחוות הלוחמים, הסכנה, הגבורה, הגבריות ושאר מיני ריגושים מלאי טסטוסטרון. מאידך אותה תלישות קולקטיבית, שהיתה לסמלו המסחרי של הדור, ותורגמה על ידי רמארק למילים פשוטות ששורטות בנשמה: "הבריות לא יבינו אותנו: מיותרים אנו לעצמנו. אמנם נגדל, אחדים יסתגלו, אחרים יצייתו ורבים יהיו אובדי עצות, אך השנים יימוגו ולבסוף נלך כולנו לאיבוד".
מיד עם פרסומו ב-1929 עוררו תכניו "החתרניים" של הספר סערה ברפובליקת וויימאר, שהחלה לגסוס עוד ביום היוולדה. שנה מאוחר הושלמה גם הגרסא הקולנועית, שהייתה כבר מוגזמת מידי עבור רוחות הזמן החדשות. הקרנת הבכורה שנקבעה ב"אולם מוצארט" בברלין, סוכלה על ידי נאצים צעירים שפיזרו עכברים לבנים בין היושבים בקהל (מנהיגם של הפורעים הללו היה יוזף גבלס, שעתיד להיות שר התעמולה של הרייך השלישי).
כמיטב המסורת האנטישמית, הנאצים הפיצו שמועה כי רמארק הוא יהודי ששמו האמיתי הוא קראמר. השלטונות, שהיו אז עוד דמוקרטיים, לא עמדו בלחץ הקלגסים הנאצים: הקרנת הסרט הופסקה, ורמארק נאלץ לגלות ממולדתו לשוויצריה, שם המשיך להיאבק בנטייתם המוזרה של בני מינו – בני האדם - להרוג איש את רעהו.
דברי הימים מלמדים שכל המלחמות היו תמיד בשם "מטרות צודקות"; לכל אקט של אלימות תמיד היתה "סיבה טובה"; ובמרחק השנים כל המלחמות נראות מטומטמות באותה מידה. למחרחרי הריב והמדון העתידיים הציע רמארק פתרון פשוט: במלחמה הבאה ילחמו אלו שמעוניינים בה, קרי פוליטיקאים וגנרלים, אשר ייסגרו בכלוב, לבושים בגדי ים עם אלות בידיהם, וילחמו עד מוות. האחרון שיישאר בחיים יוכרז כמנצח.
פרובוקציה ילדותית, תאמרו בחיוך עצוב, אבל למה בעצם דו-קרב בין מנהיגים הוא רעיון תמוה ומגוחך יותר ממיליוני אנשים שהורגים זה את זה בשדה הקרב? ג'ון לנון, שהעריץ את רמארק, הפציר בנו, "דמיינו". ומי יודע? אולי די בחיזיון של מנהיגינו בבגדי ים כדי לדכא את יצירנו המיליטנטיים.
לפנייה לכתב/ת 
