"ממלאת מקום": כשאמנית נואשת הולכת צעד אחד רחוק מדי

מול גיבורת הספר, מול הצלמת של המכון הפתולוגי, מונחת אישה דומה לה להפליא מבחינה חיצונית. גרסה מתה אך משודרגת לחייה שלה. צעירה ממנה, מסתורית יותר, טרגית. אפילו המצלמה שביד מזהה - הגופה חסרת החיים כריזמטית מהצלמת החיה. ספרה השני של רינת שניידובר מתאר ניסיון לגנוב את הזהות של מיני־סלבריטאית שמגיעה כגופה למכון. ספק ניסוי אמנותי, ספק ניסיון בלתי נשלט ומתפרע להפוך לאדם אחר.

בהקשרים ספרותיים אפלים ורומנטיים יותר, הרגע הגורלי שבו הגיבורה פוגשת את הכפילה שלה על שולחן המנתחים הוא רגע הפתיחה לעלילה גותית, פסיכולוגית. סיפור בלהות אלגורי על יחס של אדם עם צילו שלו. אבל "ממלאת מקום" לא בדיוק מעוניין בגילוי הזה של מעמקי הנפש. הגיבורה עצמה - כפי שהיא מבהירה לקוראים כשהיא חולקת איתם את ההשכלה האמנותית שלה: תואר ראשון בבצלאל, הרבה יומרה, בוז להעמדת פנים של פלצנות אמנותית - מודעת לקיומה של מסורת ארוכה, בוודאי בקולנוע, של גיבורות שחומדות את זהותן של נשים אחרות, נשגבות, רק כדי לגלות שהשלל הוא אבדון. והתחפושת - כתונת משוגעים.

ואמנם, רבים מהפרקים הקצרים שמרכיבים את הספר נפתחים כמין מצגת שקופיות, כשיעור בזק באמנות קונספטואלית, שערורייתית - הכרתם את המיצג של יוקו אונו שבו המבקרים בתערוכה חתכו פיסה אחר פיסה מהבגד שלבשה האמנית, עד שנותרה עירומה? למרות פיסות הטריוויה האמנותית שהספר חולק עם קוראיו, כמין שגריר שלהם לעולם האמנות המקומית, המגוחכת, התל־אביבית - הגיבורה עצמה היא מין סטודנטית נצחית. היא לא באמת יודעת איך אמורים להתנהג בזירה האמנותית. לכאורה, עד סוף הספר היא תלמד. מתי נכון לקדם את עצמה, מתי מותר להתחנף, מתי לנשוך שפתיים ולא להעמיד במקום אמן מבוגר ומשפיע, שנייה אחרי שהציע לך, בתערוכת היחיד הראשונה שלך, לקפוץ מתישהו לסטודיו, לדגמן עבורו בעירום.

עטיפת הספר ממלאת מקום

"הייתי מסוג האמנים שצריכים למות כדי לחיות בתודעה הציבורית", מעידה הגיבורה, שמתכננת תעלול של התאבדות לעיני המצלמות. "סלפי מושלם". אבל "ממלאת מקום" מצליח לעסוק בשאלה תרבותית רצינית באופן קליל ונונשלנטי. להתייחס למוות כסחורה בלי להכביד, בלי לעשות עניין מהנושא שלו. כמו הגיבורה האולטרה־קולית, שהולכת ומאבדת לאורך העלילה מהחן, מהפאסון, משאריות הנעורים, עד שהיא מתגלה לעצמה כאדם בודד, נואש, לא מספיק עצמאי. עד שהיא נפרדת מהאפשרות להיחשב לאמנית מבטיחה.

הספר בנוי כמין מקבץ של טורים או בלוגים. צמוד לעולם מצולם, ניינטיזי, של קומדיות רומנטיות. ועם זאת, מאחורי הסגנון הא־ספרותי לכאורה, הרשלני או הבלתי מעמיק, מורגשות התבונה והשנינות שהכותבת משאילה לגיבורה. ניכרת כאן האצבע על הדופק, על צוואר הגופה הסימבולית - הלוא היא חיי האמן בעידן הפייסבוקי - בהקבלה בין ביצת האמנות התל־אביבית וחיי המכון הפתולוגי. גם אם בתוך כמה שנים, תיאורים קומיים של שימוש בפייסבוק וחיטוטי אינסטגרם יהיו רעננים כמו הומור על תקליטים ופטפונים (לא לחינם האישה המתה היא די־ג'יי מקומית).

הבעיה היא שהספר לא רק מתאר הבטחה בלתי מתממשת, אלא גם ממחיש אותה. הכימיה הראשונית, הספרותית, שאפשר להרגיש במפגש עם הגיבורה והמספרת, נגוזה או נחלשת לקראת סופו. כמו פחית קולה שבילתה באוויר הפתוח. אולי מפני שרק לעיתים נדירות הספר מנסה או מצליח להחזיק סצנה מתמשכת, מתפתחת, חיה. גם לקראת סופו, הוא עדיין מציג את הגיבורה, את הביוגרפיה שלה, עדיין צמוד לניתוח האופי. הרבה אחרי שכבר אפשר להסתדר בלעדיהם. העיסוק העצמי - מול המראה, מול הקוראים - משתלט על ההתמסרות לעלילה קומית־מותחנית שמבטיחה להוציא לפועל התרחשות דרמטית. להצדיק את ההצגה הנבנית של אוסף דמויות רחב, ופרטי פרטים שקשורים ליחסים האישיים והמקצועיים איתן. לדפוק הופעה.

גם ככה, אם מגיעים אליו בלי ציפיות מוגזמות, "ממלאת מקום" הוא ספר מוצלח וחכם יותר מניסיונות אחרים שפגשתי בשנים האחרונות לייצר כאן ספרות קומית עכשווית עם יסודות של מתח וסאטירה חברתית. נקודות הבוסר שלו מעניינות יותר. עד הרגע האחרון קיוויתי שההבטחה להתאבדות היא תעלול ילדותי בפני עצמו. שהטון המבודח וההימנעות מחפירה פסיכולוגית מעמיקה הם רמז לפיתול קומי. כלומר, המשכתי לעודד את הגיבורה מהיציע, המשכתי לקוות שההרפתקה תסתיים בשלום. אולי מהסיבה הזאת, בניגוד למקרים אחרים, הייתי שמח לפגוש שוב את "ממלאת מקום" בספר נוסף. לראות אם היא מסוגלת להגיח מחדש מתוך שק המתים, לקפוץ כיתה מבחינה ספרותית.

"ממלאת מקום", רינת שניידובר, כתר, 277 עמודים