ביקורת סרט - "פתאום משפחה": מותק, הבמאי התבגר
הרמה לא אחידה וההומור לעתים מאולץ, אבל בסרט החדש העוסק בזוג נטול ילדים המכניס לביתו שלושה ילדי אומנה, ניכר שיכולות הבימוי של שון אנדרס, שאחראי ללא מעט קומדיות פרועות, השתפרו מאוד
בקריירה של לא מעט בימאי קומדיות מגיע הרגע בו הם מרגישים צורך להתבגר. אדם מקיי, שיצר בעשור הקודם סדרת קומדיות עם ויל פארל, עבר מדמויות כמו רון בורגנדי וריקי בובי לסאטירה הפיננסית-פוליטית ב"מכונת הכסף". הגמול היה סדרת מועמדויות לפרסי אוסקר וזכייה בפרס התסריט המעובד. פיטר פארלי, שיצר יחד עם אחיו בובי קומדיות פרועות כמו "טיפשים ללא הפסקה" ו"משתגעים על מרי", ביים השנה את "הספר הירוק", דרמה בוגרת על יחסי שחורים/לבנים שככל הנראה תזכה למועמדויות רבות לפרסי אוסקר. יש, אם כן, חיים מחוץ לקומדיות הדחקות וההגעלות.
כעת הגיע תורו של שון אנדרס. ברוב הקומדיות אותן הוא ביים היה אלמנט נושאי של עיסוק במה שמחבר אנשים למשפחה. ב"זה הבן שלי" (2012) היה זה חיבור מחודש בין בן והאב החד-הורי ולא ממש מתפקד שגידל אותו. ובשני הסרטים האיומים בסדרת "גבר, גבר" (2016-2017) אבות גבריים וחסונים מוצבים מול אבות רכרוכיים ורגשניים, במהלך התלכדותו של תא משפחתי רחב. בסרטו הנוכחי "פתאום משפחה" (Instant Family) אנדרס מתבסס על התנסויות אישיות שלו ושל אשתו, כנקודת מוצא לדרמה-קומית על זוג המכניס לביתו שלושה ילדי אומנה, ושאלת היכולת של החמישה להתגבש לכדי משפחה.
"פתאום משפחה" הוא שיפור ניכר ביחס לסרטיו הקודמים של אנדרס. הדרמה והאמוציות, גם אם אינם מבוימים בעידון, מאוזנים על ידי הרגעים הקומיים. הקומדיה, גם אם אינה רחוקה מתבניות סיטקום שמרניות, עובדת טוב יותר בהיותה נקשרת לדמויות שיש להן קשר לבני אדם אמיתיים. סביר להניח שרוב האנשים שחוו תהליכים דומים, מצד המאמץ או המאומץ, יראו משהו מחוויותיהם או רגשותיהם על המסך.
זהו שיתוף פעולה נוסף של אנדרס עם מארק וולברג (שגילם את ראסטי, האב הקשוח, בסרטי "גבר, גבר"). גם וולברג התחבר לנושא הסרט ממקום אישי מכיוון שמלבד ארבעת ילדיו הוא גם הכניס לביתו במהלך השנים כמה ילדי אומנה. גיבוי של כוכב הוליוודי איפשר לסרט, שבקלות יכול היה להיות מופק בטלוויזיה, הזדמנות להפוך להפקת קולנוע. הזדמנות נדירה בהוליוודית עכשווית לעסוק בנושא מ"החיים" ולשמור על הגבולות של עלילה מתקבלת על הדעת.
פיט ואלי ווגנר (וולברג ורוז ביירן) הם זוג מהמעמד הבינוני העוסק בקניה-שיפוץ-מכירה של בתים. לאחר שנים בתחום הם הגיעו לאיזון כלכלי, אבל למרות שיש להם זוגיות אידילית, ילדים אין להם. הסיבה לכך לא לגמרי ברורה. ההסבר בסרט הוא שהם דחו את ההחלטה בנושא כי היו שקועים בעבודתם. שום קונפליקט, מגבלת פוריות או התנגדות נחרצת מצד אחד מהם, סתם שיכחה קרייריסטית, נניח. מאוד מוזר שהדעה שלהם בנושא משתנה מאוד מהר. העובדה שזה סרט קרוב יותר לדמויות מהחיים לא אומרת שאין בתסריט היבטים מרושלים.
משפט מתריס מצד אחותה הקטנה של אלי (אלין רייצ'ל) ובעלה האידיוט (תום סגורה), ושיטוט באתר אינטרנט שבו תמונות של ילדי אומנה – וזה כל מה שנדרש. הם מוצאים עצמם בקורס להדרכת הורי אומנה שאותו מעבירות שתי עובדות סוציאליות - קארן (אוקטביה ספנסר) ושרון (הסטנדאפיסטית טיג נוטארו). ההבדלים באישיות בין השתיים, כמו גם האסופה המגוונת של זוגות המשתתפים בתהליך (זוג הומואים, זוג נוצרי שמרן, אישה לבנה שמחפשת ילד בעל פוטנציאל להיות אתלט שחור) מספקים רגעי הומור לא מאיים שמחליקים את ההדרכה הדידקטית.
המהלך העלילתי הצפוי נרמז בסדנה: ילדי האומנה מגיעים מרקע לא פשוט, הם אמורים לשהות למשך תקופה בבית של הזוגות המשתתפים בתהליך, ובסופה יהיה ניתן לאמץ אותם. אלא אם ישתנו הנסיבות והילדים יוכלו לחזור להוריהם. הסדנה גם צופה את רכבת ההרים והאתגר המתמיד שכרוכים באומנה. באחד הרגעים לקראת סוף הסרט השימוש בדמויות משנה יבהיר באופן נאמן למציאות עד כמה הדברים יכולים להיות מורכבים גם שנים רבות לאחר אימוץ מוצלח.
הכנת הקרקע מובילה ליום המפגש בין הילדים ומאמצים פוטנציאליים. למרות הכוונה לאמץ ילד אחד בגיל צעיר ככל האפשר, הנסיבות מובילות את הזוג לאימוץ שלושה ילדים. שלושתם הגיעו מאותה אם היספנית, נרקומנית שנמצאת כרגע בכלא. ליטה (ג'וליאנה גמיז) הקטנה, אחיה חואן (גוסטבו קווירוז) באמצע היסודי והאחות בת ה-15 ליזי (איזבלה מונר).
סדר הגילאים הוא גם מידת האתגר שכל אחד מהם יציב. ליטה היא הפחות בעייתית למעט הרגלים תזונתיים מסוימים, חואן הוא אוסף של תאונות קטנות ומכות יבשות ורטובות בצורת ילד, וליזי שרוצה להתאחד מוקדם ככל האפשר עם האם הביולוגית – היא האתגר המשמעותי. העלילה מזמנת נושאים רבים שלא תמיד מטופלים באופן שלם. העובדה שמדובר בילדים ממוצא היספני המאומצים על ידי לבנים היא דבר שהסרט, בהתאם לרוח הזמן, חייב להתמודד עמו ישירות. כמה קריקטורות של דמויות משנה לבנות הן אמצעי לנטרול ביקורת אפשרית לגבי "פריווילגיות לבנה" אצל הדמויות הראשיות.
הסרט לא אחיד ברמתו. ההומור כאמצעי לריכוך הדרמה קיים בו כצורך, וככזה הוא לעיתים מאולץ מדי. הדרמה עצמה מתפתחת במהלכים צפויים שאמורים להביא את הצופים לדמעות ברגעים הנכונים. המשחק נשען בעיקר על שתי הדמויות הנשיות המרכזיות – רוז ביירן, שבהופעותיה המוצלחות יודעת לאזן בין משחק קומי ודרמטי, ואיזבלה מונר בת ה-17 שהוליווד מיקמה בנישה של שחקנית היספנית מבטיחה. "פתאום משפחה" מגיע אחרי הופעתה ב"סיקריו: הנקמה", ולפני הופעתה בשנה הבאה בעיבוד הקולנועי ל"מגלים עם דורה". העימותים בין אלי וליזי מספקים כמה מהרגעים הדרמטיים יותר של הסרט, ולכן גם את המוקד הרגשי שלו.
