"פר פלומר" של קאלווינו: כתיבה פילוסופית מהנה ומועילה

בנאלי וטריוויאלי הם לא אותו דבר. המוות בנאלי, אבל הוא לא טריוויאלי. ואילו תופעת לוואי קלה נדירה של תרופה היא טריוויאלית אבל לא בנאלית. חלק ניכר מהתובנות של מר פָלוֹמָר, ספרו האחרון של איטאלו קאלווינו (שראה אור במקור האיטלקי ב־1983), הן בנאליות או טריוויאליות או שתיהן.

התבוננויותיו של מר פלומר בעולם הדומם, הצומח, החי והאנושי מאכלסות את פרקיו הקצרים של הספר. "שום דבר מכל מה שמר פלומר רואה אינו קיים בטבע: השמש אינה שוקעת, הים אינו עוטה צבע כזה, הצורות אינן אלה שהאור משליך על רשתות העין", הוא מהרהר, ומהדהד תובנה פילוסופית בנאלית (עוד לפני קאנט). ואילו טריוויאלית ובעלת עמקות-מדומה היא התהייה אם אור הירח של אחר הצהריים מתגבר לקראת הלילה בגלל "נסיגתם האיטית של השמיים, שככל שהם מתרחקים הם שוקעים יותר באפלה; או אם, לעומת זאת, הירח הוא הצועד לפנים ואוסף את האור שקודם היה מפוזר סביב, ונוטל את האור מן השמיים".

זהו ספר פילוסופי במובהק. הפילוסופיוּת שלו מתמזגת עם הפוסט-מודרניזם של קאלווינו ביצירות אחרות ("אם בלילה חורפי עובר אורח" המהנה ו"הערים הסמויות מהעין" המלא בעמקות מדומה וטריוויאלית), שמתאפיין בוויתור על עלילה, על דמויות, על סיפור פשוט ו"נאיבי". מר פלומר, המבקש להתבונן בעולם בישירות, לשוב אל הדברים עצמם ללא תיווכו של ידע תיאורטי (או במינימום של ידע כזה), מיישם, כמדומה, ובלי לומר זאת במפורש, את השיטה הפילוסופית שייסד אדמונד הוסרל בתחילת המאה ה־20 תחת השם "פנומנולוגיה".

הפנייה הזו אל ההתבוננויות המרכיבות את הספר, נובעת, כך אנו למדים מהערות הפזורות לאורכו, גם ממניעים פסיכולוגיים. אחד מהם הוא חוסר ההרמוניה שחש מר פלומר עם העולם האנושי: "מר פלומר סובל מאוד מן הקשיים שיש לו בקשרים עם הזולת". ולכן, מעיר המספר במקום אחר, הוא פונה להביט בשמיים, "כדי להינתק מן האדמה, מקום של הסתבכויות מיותרות והערכות מבולבלות". בהתבוננות בטבע יש גם יסוד חרדתי: בשביל מר פלומר "היה תמיד הפער הקיים בין התנהגות האדם לבין שאר העולם מקור לחרדה". ולעיתים ההתבוננות נועדה למצוא סדר מרגיע בתופעות.

בהתבוננות בטבע יש גם יסוד חרדתי. "מר פלומר"

יש בספר יסוד פוסט-הומניסטי. בלז פסקל כתב במאה ה־17 שהדממה הנצחית של החלל האין-סופי מבעיתה אותו. המספר ההומניסט של "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן ממליץ גם להסב את פנינו מהמרחבים האין־סופיים של החלל החיצון, המתנגדים למידה האנושית שלנו. מר פלומר צופה בכוכבים באדיקות ודווקא מהרהר הרבה, אם כי בחרדה, במה שפסקל (בציטוט אחר), ממליץ לא להרהר בו, "בעולם כפי שהיה ויהיה בלעדיו: אותו עולם אין־סופי שהיה בטרם נולד, ואותו עולם הרבה יותר אפל שיהיה אחרי מותו". כמו גם במצב העולם אחרי שהאדם יכלה ממנו (בהתבוננות בביתן הזוחלים בגן חיות הוא מהרהר: "מאחורי הזכוכית של כל כלוב נמצא העולם שמלפני האדם, או אחרי האדם, כדי להוכיח שעולמו של האדם אינו נצחי ואינו מיוחד"). ובזמן ההתבוננות בצבים מזדווגים הוא מהרהר בתובנה (הבנאלית) הבאה: "האם אין גם מה שאנו מכנים בשם 'אֶרוס' אלא תוכנית שבה הוזנו המנגנונים הגופניים שלנו?"

ועל אף כל האמור, ובסופו של חשבון, הקריאה בספר מהנה ומועילה. ראשית, גם בחלקים הבנאליים והטריוויאליים, שפתו של קאלווינו מדייקת ובהירה. זו שפה בעלת טאקט, שיודעת מתי יש להרחיב את הדיבור ומתי יש לשתוק. שנית, חוש הומור מצודד מפציע כאן כפעם בפעם. למשל, באותו פרק שבו מתבונן מר פלומר באישה המשתזפת בחזה חשוף ומנסה לדייק את מבטו כך שלא יחפצן אותה. או בזמן ביקור בגן הסלעים והחול בקיוטו הוא מנסה לפשוט מעליו את ה"אני" הפרטי, אבל מתקשה מעט לעשות זאת כי הוא לחוץ ודחוק "בין מאות מבקרים הדוחפים אותו מכל צד, בין עדשות ומסרטות שמפנות לעצמן דרך בין המרפקים, הברכיים והאוזניים של ההמון".

ולבסוף, כמה מתוצאות התבוננויותיו של מר פלומר אינן זניחות או נדושות. למשל, כשהוא מתבונן בקוף גורילה לבקן בגן חיות, הוא שם לב שיוצא הדופן המעט מפלצתי הזה אוחז בחוזקה בצמיג של מכונית. אחיזתו של הזכר הלבקן שונה משל שאר הגורילות בכלוב. "גם לנקבת הגורילה יש צמיג של מכונית, אך לדידה הוא מהווה רק חפץ רגיל, שאליו יש לה יחס מעשי ונטול בעיות, (ואילו אצל הגורילה הלבקן) דומה כי המגע עם הצמיג הוא משהו רכושני ואיכשהו סמלי. מן הצמיג יוכל להיפתח לו צוהר אל מה שלאדם הוא החיפוש אחר מפלט מאימת החיים: הזדהות עם חפצים, זיהוי עצמי בסימנים, הפיכת העולם לאוסף של סמלים; כמעט שחר ראשון של תרבות בלילה הביולוגי הארוך".

"מר פלומר", איטאלו קאלווינו, מאיטלקית: גאיו שילוני  ספרית פועלים, 163 עמודים

הביקורת פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות"