הישראלית שבוחנת בלרינות בחסות המלכה אליזבת

אני נערה בת 15, לבושה בבגד גוף כחול וטייץ אפרסק, בשיער אסוף עד כאב. אחרי שנה של אימונים מפרכים ליד הבר, יודעת לחשוב ולחשב כל תנועה עד קצה הזרת, אני מחכה לבחינה. היום מגיעה לישראל בוחנת מהאקדמיה המלכותית בלונדון - וזה רגע האמת. היא מצלצלת בפעמון ואנחנו, שלוש הנבחרות, מטופפות על קצות האצבעות לאמצע הסטודיו, עוד תרגיל ועוד תרגיל, ועכשיו הגיע הזמן לגזור את שרוכי הנעליים הוורודים שנושרים על הרצפה, עוד טקס משונה שנראה לי אז כמו לקוח מימי הביניים. אסור לדבר, מהשירותים חייבים לחזור אחרי 3 דקות, משמעת קפדנית. שנים אחר כך אני מוצאת בארון של סבי שהלך לעולמו תמונה שלי בנעלי פוינט וטוטו, ולצידה בכתב ידו: "סלעית, התקבלה לאקדמיה המלכותית בלונדון".

גאווה של סבא לחוד, ומציאות לחוד. הארגון המיתולוגי במסגרתו נבחנתי, שנקרא RAD (Royal Academy Of Dance, "האקדמיה המלכותית לריקוד"), נמצא אומנם תחת חסותה של המלכה אליזבת, אך אינו הלהקה הנודעת של הבלט המלכותי (The Royal Ballet). מדובר בארגון חינוכי שנוסד בבריטניה ב-1920, ושם לו למטרה לפתח תוכניות לימוד למורים ולתלמידי מחול בכדי לשמור על סטנדרטים גבוהים בעולם הבלט ולהנגיש את הבלט הקלאסי למגוון אוכלוסיות בעולם. אחת מהשיטות המרכזיות שלו היא מערך של בחינות, אותו מלמדים מורים שהוכשרו לכך ברחבי העולם, כשבכל שנה מגיעים בוחנים שהוסמכו לשיטה ל-48 מדינות, ובוחנים את התלמידים על סילבוס אותו למדו לאורך כל השנה – לפי סטנדרטים קפדניים. הבחינות בנויות לפי שלבים, והציונים מאפשרים מעבר משלב לשלב. עדיין לא מתקבלים לשורות הוד מלכותה, אבל הדריכות לקראת הבחינות והאימונים האינטנסיביים הופכים את הרקדן למקצועי יותר עם הזמן.

"זו הייתה תחושה של טירונות". מתוך הופעה בסטודיו של רבקה נתן(צילום: אבי הירשפלד)

השנה, למסדר הקפדני הזה הצטרפה אחת משלנו – רבקה נתן, הבוחנת הישראלית הראשונה באקדמיה המלכותית. המינוי המכובד הזה נתן לי תירוץ לשוב לימי הטוטו ולצלול עוד אל נבכי חדרי הסטודיו של המוסד הלונדוני המיתולוגי.

איך הגיעו מהממלכה הבריטית דווקא אלייך?

"זה היה תהליך. זה התחיל מבוחנים שהגיעו לארץ, כשהגשתי תלמידים למבחנים. כל התלמידות שלי היו עוברות עם ציונים גבוהים יחסית ושאלו אותי למה אני לא הולכת להיות מנטורית, כלומר ללמד את החומרים של ה-RAD בעולם. לא יכולתי בזמנו, הייתי אם חד הורית, עבדתי במשרה מלאה והחיים לא איפשרו לי לקום ולהסתובב בעולם. כשהבן שלי גדל אמרתי שאני מרימה את הכפפה והעברתי את קורות החיים שלי. התקבלתי לקורס בברלין, עברתי אותו והעברתי את הקורס הראשון בישראל בתור מנטורית, ומשם הדרך נסללה. ואז כבר התחילו לשאול אותי בוחנים: 'למה את לא מנסה להיות בוחנת? תגישי מועמדות'. וזה מה שעשיתי בסוף".

היא עברה מיונים קפדניים והתחרתה במועמדים רבים, עד שלבסוף התבשרה כי התקבלה לתפקיד הבוחנת. "זה היה מאוד משמח, תחושה של וואו", מתארת נתן את רגע ההודעה. "מצד אחד היה לי איזשהו ביטחון בעצמי, לא הלכתי ממקום של אין לי סיכוי, אבל גם לא ידעתי מי מתחרה בי - בסופו של דבר זה עבר בשלום".

משם נשלחה לקורס מפרך בלונדון אותו לא תשכח. "זו הייתה תחושה של טירונות", היא מספרת על ההכשרה, אותה עברה ביחד עם עוד 12 נבחרים, מחצית מהם בריטים. "את כל הזמן תחת עיניים בוחנות. זורקים אותך למים. שמעתי סיפורים, אבל עד שאת לא נמצאת בתוך העניין את לא יודעת מה נוחת עלייך".

"לא יזיק לקבל את הסטייל הזה". מתוך הופעה בסטודיו של רבקה נתן(צילום: אבי הירשפלד)

לרקוד כל יום בגיל 58

בגיל 58 נדרשה המורה הוותיקה לעלות שוב על גרביונים, לנעול נעלי ריקוד, לשים חצאית ולרקוד מדי יום, כשעל כל צעד שלה צופים 4-6 אנשים. "שם התחלתי לפקפק, היו פעמים שאמרתי לעצמי: זה בשבילי הדבר הזה? לא הצלחתי להבין מה הם רוצים. שבכוונה לא נעמוד בזה? זאת הייתה התחושה. אין הנחות. אין דבר כזה 'לא הספקתי', אין דבר כזה לאחר בדקה. ואתה לא יודע עד הדקה ה-90 אם אתה באמת מתאים. אחרי כמה ימים הלכתי למלון ואמרתי לעצמי: 'רגע, זה לא אנושי. מה קורה פה?' ואז הבנתי שחלק מהתפקיד הוא לדעת לעמוד בלחץ מבלי להישבר. לקח לי שבוע להפנים את זה ואז נעשה לי יותר קל נפשית".

את דרכה בעולם המחול התחילה נתן בכלל בריקוד ההודי. היא נולדה בהודו, ורק בגיל שבע עלתה לארץ, אז נחשפה לעולם הבלט הקלאסי כשלמדה בעיקר RAD אצל מיטב המורות אז בישראל. כשהגיעה לאקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים התחילה להיחשף אל עולם המחול המודרני.

"אחרי שנים של RAD, הגעתי בלי ידע של מחול מודרני. בשנה הראשונה התחבאתי בשורה האחורית, רק שלא יראו. רינה גלוק (ראש החוג למחול ומורה לטכניקה מודרנית באקדמיה - ס.מ.ק) קראה לי בסוף שנה א' ושאלה אותי: 'את רוצה להמשיך לרקוד אצלי?', רעדתי ואמרתי לה 'כן בטח', אז היא אמרה: 'מהשנה הבאה זה המקום שלך – בשורה הראשונה' - ושם נשארתי שלוש שנים".

במשך 10 שנים היא ניהלה את האולפן למחול חוף הכרמל, החלה ללמד RAD בעצמה וגידלה דור שלם של רקדניות. מזה עשור היא המנהלת האומנותית של בית הספר למחול כפר ורדים וגם דאנס-תרפיסטית, שמתמחה בסיוע לאוטיסטים בעזרת מחול.

רקדן שמסיים את כל שלבי המבחן של ה-RAD בהצלחה – מה זה נותן לו?

"מהניסיון שלי, כל מי שהגיעו לרמות הגבוהות הם חבר'ה שממשיכים בתחום המחול – הם הולכים להיות רקדנים, ממשיכים לתוכניות הכשרת רקדנים, מתקבלים ללהקות. זה נותן איזושהי דרך נכונה לעבודה שאתה לא מוותר, התמדה, רצון, משמעת".

"עד היום אני נכנסת לסטודיו ונהנית לעשות פלייה". נתן

"לא גדלנו על מלכים וארמונות"

אחד הזיכרונות החזקים והמוזרים שלי הוא הצלצול בפעמון ושצריך לגזור את השרוכים באמצע המבחן. הבחינה הזו היא לא טקס קצת מיושן? 

"ממש לא. זה מאוד כיף. זה קשור לזה שבמדינה שלנו לא גדלנו על התרבות הזאת. אין לנו ארמונות, מלכים, מלכות, נסיכים ונסיכות. הבלט התחיל בחצרות של המלכים והאצילים. באירופה בכל מקום זה חלק מהתרבות, הם מבינים מה זה - וזה אמיתי ונגיש. לילדים בארץ מאוד קשה להתחבר לבלט הקלאסי. למשל, אם הם רוקדים היפ הופ את לא צריכה להגיד להם משהו על התחושה, האנרגיה והסטייל. בבלט כן. תראי מי הלהקות הכי מצליחות במדינה שלנו. ואני חושבת שלפעמים כמו שהרבה יכולים ללמוד מאיתנו, אז אנחנו יכולים ללמוד מאחרים ולא יזיק לקבל קצת את הסטייל הזה, קצת יותר משמעת, כבוד".

מה בכלל את חושבת על הרקדן הישראלי ותלמידי בלט קלאסי בישראל, איזה ציון היית נותנת להם כבוחנת?

"בגדול זה פחות טבעי לנו. לכן יש לנו להקות מודרניות כל כך מוצלחות. אני חושבת שיש פוטנציאל בארץ לעלות לרמה גבוהה יותר ממה שאנחנו היום ואת זה אני רואה. לרקדני הבלט הכי טובים שלי אין מה לעשות בארץ, אין בתי ספר כמו ה-National Ballet של קנדה או בית הספר הלאומי בהמבורג. יש  כיום מגמות מחול, אני לא חס וחלילה מזלזלת, זה מאוד יפה, אבל זה לא בית ספר לאומי אחד מקצועי שהמטרה שלו היא לפתח רקדנים.

"את יכולה להגיע עד רמה מסויימת בארץ, אבל אז מה? אי אפשר להוציא דברים מהקשרם. זה נמצא במדינת ישראל והתרבות זה לא כרגע המקום שמקבל את התקציב הגדול ביותר. אני רואה אילו סכומים מושקעים בעולם, מיליוני דולרים. הייתי עכשיו בבלט שנגחאי – זה כאילו את נוחתת בכוכב אחר. עשרות חללי סטודיו, פסנתר כנף בכל אחד, הפסנתרנים הכי טובים וליד כיתות הריקוד יש להם תיאטרון ששייך להם. אפשר להשוות כשנבחרים 80 רקדנים מכל סין למה שיש בישראל?".

לפעמים כשחושבים על בלט קלאסי, עולה המיתוס של "ברבור שחור" שמדבר על כאב וסבל. עד כמה בחייו של רקדן בלט כרוך כאב?

"בבלט קלאסי, הרקדן עצמו הוא האניגמה. יש רקדנים שאם תשאלי אותם, ואפילו אני מהמקום שלי, היו הרבה רגעים של חוסר נחת, חוסר שביעות רצון, סבל וכאב – אבל כל הדברים האחרים עלו עליהם. אחרת לא הייתי במקצוע הזה לאורך כל הדרך. עם כל מה שקיבלתי עד כה אני לא מתחרטת לרגע על הרגעים הפחות נעימים. עד היום אני נכנסת לסטודיו ונהנית לעשות פלייה".