צופן דה וינצ'י היהודי: ספר המתח של סמנכ"ל גוגל ישראל
הוא מורה דרך, בעל תואר בהיסטוריה וספר המתח החדש שלו נע בין ישראל הקדומה לזו של לפני רצח רבין - אורן חפץ, סמנכ"ל גוגל ישראל, כותב בנסיעות, חושב על ספר המשך וחרד לעתיד המדינה, "הייתי רוצה שישראל תהיה יותר כמו שהרצל חזה". ריאיון
עשרים שנה לקח לאורן חפץ לכתוב את רומן הביכורים שלו. בדרך הוא כתב למגירה וגנז, התקדם בינתיים בקריירה המקצועית עד לתפקיד סמנכ"ל גוגל ישראל - אך כל אותן השנים הרומן היה בגדר צעקה שלא מומשה. בעשור האחרון, מאז נכנס לעבוד בקבוצת גוגל, בילה חפץ שעות רבות בטיסות, ודווקא שם, בשמיים, רחוק מישראל ומהסביבה הקרובה, נולד ספרו "פגיון אפולוניה" (הוצאת גוונים).
"החיים המקצועיים והדרך שלי בשוק העבודה נפרדים מהרעיונות שהביאו אותי לכתוב את הספר", מספר חפץ. "אני יליד ירושלים, ובגיל מאוד צעיר הבנתי שיש לי זיקה ואהבה לדברים שקשורים להיסטוריה ולעבר. אולי זה החינוך שקיבלתי בבית, אבא שלי היה בכיר בעיריית ירושלים והיו לו קשרים גם בעירייה וגם בוואקף. אני זוכר איך בגיל קטן היינו מטיילים בעיר העתיקה, גם בהר הבית, מציצים מתחת לאדמה בכל מיני מקומות. אחר כך עברנו לגור בבית של טמפלרים במושבה הגרמנית. הזמן איתגר אותי תמיד, והטיולים היו חלק אינטגרלי מחיי".
ואיך זה מתקשר למסלול שעברת בגוגל?
"כשסיימתי את הצבא, התלבטתי מה אני רוצה לעשות. הייתי חייל משוחרר בתחילת שנות ה-90, רבין עלה לשלטון, הסכמי אוסלו. אני מאוד אוהב את המקום שאני חי בו ומה שרציתי לעשות זה להשתלב במזרח התיכון הזה שדיברו עליו, שהולך להיות מוקם פה. אז עשיתי תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון מתוך אמונה שבאמת הולך להיות פה אירופה וגבולות פתוחים בין המדינות. אחרי שנתיים יגאל עמיר רצח את רבין והבנתי שהחלומות שלי פחות יתגשמו, אז הגעתי לחברה שבונה אתרי אינטרנט".
חפץ, בן 46, לא באמת נטש את חלומו לבנות מזרח תיכון חדש. אבל הוא הבין שבמזרח התיכון כמו במזרח התיכון צריך לדבר תכל'ס, וזה בטח לא יבוא מהפוליטיקה. הוא עבד בשיווק ובמכירות בחברת אינטרנט קטנה, בימים שהאינטרנט עוד היה בחיתוליו וחברת גוגל עדיין הייתה חלום רחוק. בשנת 2000 הצטרף ל"מפה" במטרה להקים אתר לחברת טיולים במדינות השכנות לנו. שנתיים לאחר מכן, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, חפץ חזר לנקודת ההתחלה ואחרי מספר גלגולים בחברות שונות הוא הצטרף לגוגל ישראל כאחד ממנהלי צוותי המכירות. במסגרת עבודתו הוא עבד עם צוותים של גוגל בדובאי, במצרים ובמדינות נוספות מהמזרח התיכון, והגשים מעט מן החלום שלו.
"הפריבילגיה הגדולה שיש לי זה לעבוד עם אנשים שהם השכנים שלנו", הוא מסביר. "אני עבדתי עם אנשים ממצרים וירדן, נסיכויות במפרץ, לבנון. הרבה אנשים מכל המזרח התיכון עובדים שם. ביומיום שלי אני מוביל את הפעילות שלנו בגוגל מול חברות טכנולוגיה ומול סטארטאפים ישראליים שפועלים בשוק העולמי. חברות כמו "וויקס" ועוד שהצוות שלי מלווה את הפעילות שלהן ברשת. ב־2009 הובלתי את הפרויקט של יוטיוב בארץ, אבל תמיד ידעתי לשלב גם את אהבתי השנייה למקום הזה שבו אנו חיים. עשיתי תעודת מורה דרך".
יוצא לך להדריך טיולים?
"רק לחברים ולמשפחה, ולביקורים של אנשי גוגל בארץ. לצד התפקיד שלי בגוגל אני גם מדריך הטיולים הרשמי של החברה בארץ", הוא צוחק. "אני זה שלוקח את כל הסינים שבאים לכאן מטעם גוגל לטיולים בעיר העתיקה".
העלילה של "פגיון אפולוניה" נפרסת סביב שני צירי זמן עיקריים - האחד, ישראל במאה השנייה לספירה, והשני - ישראל קצת לפני רצח רבין. שני גיבורי הסיפור, טל בלו"ך, בן זמננו, וגאורגיוס מאפולוניה העתיקה, מוצאים את עצמם במסע סבוך תעלומות וסתרים, הכולל בין היתר את שלטון הרומאים, מסדר סתרים עתיק, קנאים הנאחזים ב"סלע קיומנו" ובמזימות משיחיות ערב פרוץ מרד בר כוכבא, רצח רבין, ניצחון הימין ועוד. חפץ יוצר למעשה ספר מתח, מעין צופן דה וינצ'י יהודי, שמטרתו לזעוק מפני סכנת המשיחיות שעלולה להמיט חורבן עלינו בימינו, לראייתו, כפי שהמיטה חורבן בעבר.
"אני מנסה להגיד מה שאני מרגיש בבטן, שאני חרד ממה שעלול לקרות פה", הוא אומר. "אני לא חושב שזה יקרה, אני נמצא בפוזיציה די מדהימה בקריירה שלי, ואני מאוד נהנה מחיי הפרטיים במדינת ישראל. החזון הציוני הגשים את עצמו בצורה מדהימה באופנים רבים. אבל מה שאני הייתי רוצה, זה שמדינת ישראל תהיה יותר כפי שהרצל שירטט אותה ב'אלטנוילנד' עם הרבה יותר פלורליזם והרבה יותר חיבור לגורמים שנמצאים פה סביבנו במרחב. לצערי זה קורה פחות ופחות והקול הזה שלנו, שאין עוד מלבדנו, הופך להיות יותר הרבה יותר דומיננטי ממה שהוא צריך להיות".
אתה באמת חושב שאנחנו מתקדמים לעבר חורבן?
"לא באמת. אני כתבתי סיפור, וכולי תקווה שהוא יגרום לאנשים לחשוב. אני לא חושב שאנחנו באופן ודאי הולכים לחורבן. אני לא נביא שאומר החורבן בפתח. אני אומר שאנחנו נמצאים בסיטואציה מורכבת ועלינו לחשוב טוב-טוב לאן אנחנו רוצים לקחת את הסיפור הזה. כי בהיסטוריה ובעבר זה לא הסתיים טוב".
אבל יגידו לך שכל החלום הזה של "מזרח תיכון חדש" ממילא היה בגדר חלום בלבד.
"אני לא פוליטיקאי, אין לי פתרונות. אני נתלה באילנות גבוהים פה, דויד גרוסמן, סופר מוכשר ממני בהרבה, שאמר כי אין לו פתרונות ואין לו הצעות. מה שאני כן יודע זה שאנחנו נמצאים בשכונה מאוד מורכבת ובעייתית, עם פרטנרים שלא מתים עלינו ואנחנו לא מתים עליהם. אנחנו נמצאים בעמדת כוח משמעותית שאנחנו יכולים להיות הרבה יותר ליברלים באיך שאנחנו מנהלים את הדיאלוג עם הסביבה שלנו. גרוסמן נתן אנלוגיה למצבנו, שאנחנו משחקים פוקר ויש לנו קלפים מאוד גרועים, אבל במקום לנסות לשחק ולהחליף את הקלפים אנחנו שומרים אותם קרוב לחזה. זה לא שממשלות ישראל בחמישים השנה האחרונות עשו דברים נפלאים. גם לאלה וגם לאלה היו פאקים. אבל צריך לחשוב על המצב בדרך אחרת".
חפץ הצליח להוציא את ספרו בהוצאת גוונים, רגע לפני שזו סגרה את שעריה. הוא הרגיש שכבר נמאס לו לשבת מהצד, הסיפור קרם עור וגידים, ובהוצאתו הוא מסביר: "החלטתי להרים דגל וזרקור לדברים שקרו בעבר מתוך דאגה לעתיד".
"אני אוהב את המקום הזה", חפץ אומר. "היו לי הרבה מאוד הזדמנויות עם הרקע שלי בגוגל, לקחת את המשפחה שלי ולחיות במקומות אחרים. אין לי שום בעיה מחר בבוקר לעשות רילוקיישן לקליפורניה או ניו־יורק. אני בחברה בינלאומית עם אנשים שעושים עבודה טובה, ולכן זה לא כל כך קשה למצוא תפקידים טובים יחסית. אבל הבעיה היא לא בתפקיד, אלא בלרצות לעבור למקום אחר. לשמחתי יש לי עוד מה לעשות כאן, אז לא התעורר הצורך ולא נגמרו לי האופציות בישראל".
הייתה נקודה שאמרת לעצמך שאולי הגיע הזמן? חוק הלאום או משהו אחר שהביא אותך לקצה?
"כן, אבל אני עדיין מאמין ורוצה להאמין שיש כאן מספיק אנשים שחושבים יותר קרוב לדעתי מאשר לדעות אחרות. שתהיה מדינה יהודית, דמוקרטית, פלורליסטית. יש לי שני ילדים והבן הבכור שלי בן 17, מתגייס עוד מעט לצבא. להיות לגמרי כן, החשש, החרדה והפחד, הם לגמרי בתוך הסיפור הזה. אני חושב שאנחנו צריכים להיות עצמאיים, חזקים, ולהגן על עצמנו. האם אני רוצה שהבן שלי יהיה חייל שעומד במחסומים ביהודה ושומרון? אני בספק רב אם זה מה שאני רוצה שהוא יעשה. שירות משמעותי, להיות ציוני, להיות יהודי, אני מאוד שם. אבל לא זה".
יש תוכניות לספר המשך?
"יש לי בראש מחשבות ללכת אחורה יותר בציר הזמן. ברור לי, בטח אחרי הלידה של הספר הזה, שידגדג לי להמשיך לכתוב. זה היה מסע מדהים, קשה ומפרך, ואני מקווה שיהיה לו המשך".
לפנייה לכתב/ת 
