ביקורת סרט - "רומא": וואו, זו היצירה הגדולה של השנה
קשה לתאר במילים את "רומא", היצירה המפעימה של אלפונסו קוארון. הבמאי זוכה האוסקר חוזר אל מולדתו מקסיקו, בסיפור חצי אוטוביוגרפי מנקודת מבטה של המטפלת שלו. רצף הסצנות בו מדהים, ואפילו שמדובר בהפקה של נטפליקס - את הסרט הזה חייבים לראות על מסך גדול
"רומא" (Roma), סרטו החדש של אלפונסו קוארון, נפתח בשוט מעורר התפעמות: רצפה הנשטפת במים שבהם משתקף מטוס החולף בשמים. קשה להיזכר בעוד סרט מהזמן האחרון, שכבר מהתמונה הראשונה בו ברור לך שאתה עומד לצפות ביצירה מדהימה שלא תישכח במהרה. "רומא" הוא סרט שכזה.
ואולי כדאי לפתוח בעבודת הצילום: שחור-לבן, 65 מ"מ, שאינו מעורר אסוציאציה של עבר או נוסטלגיה. קוארון התכוון שצלמו הקבוע, עמנואל "צ'יבו" לובצקי, שזכה באוסקר שלוש פעמים רצופות (בין היתר על "כוח משיכה" ו"בירדמן"), יצלם גם את סרטו זה. לובצקי אכן היה מעורב בשלבי הקדם-הפקה, אולם נאלץ לפרוש מהפרויקט, וקוארון, שהתקשה לזהות צלם אחר שיהיה מסוגל לממש את חזונו הוויזואלי, החליט לצלם את הסרט בעצמו (הוא כבר צילם כמה סרטים קצרים שביים בתחילת דרכו, אך זוהי הפעם הראשונה שהוא מצלם סרט באורך מלא, וסביר להניח שיזכה באוסקר על עבודתו).
ביקורות קולנוע נוספות:
לעניין הצילום ישנה חשיבות כפולה. ראשית, "רומא", שמופץ בנטפליקס, הוא סרט שיש לצפות בו בקולנוע, ועדיף על מסך גדול ככל האפשר. שנית, העובדה שקוארון עצמו ניצב מאחורי המצלמה, יוצר ומתבונן בתמונות הלקוחות מנוף וזיכרונות ילדותו (הסרט אף צולם במקסיקו-סיטי, בשכונה שבה גדל בתחילת שנות ה-70), מעניקה משמעות חדשה למושג "להחיות את העבר". קוארון אכן בורא-מחדש את עברו, חווה את זיכרונותיו, ויוצק תוכן רענן למושג סרט-אוטוביוגרפי.
העלילה מתרחשת בשכונה הבורגנית שעל שמה קרוי הסרט, במקסיקו-סיטי של תחילת שנות ה-70. היא מציגה בפנינו משפחה המורכבת מזוג הורים וארבעת ילדיהם, שהבכור בהם הוא בן דמותו של קוארון. הגיבורה היא המשרתת קליאו (אפריסיו המופלאה, שדיוקנה יישאר חרוט בזיכרונכם זמן רב), שמתמזגת באופן אינטגרלי בחיי המשפחה המבוססת. כאשר כולם מתיישבים לצפות בטלוויזיה, היא מצטרפת אליהם באופן טבעי. את התמונה האידילית משלימות סבתא ועובדת משק בית נוספת. האב (פרננדו גרדיאגה) הוא רופא, ובשלב מוקדם בסרט הוא עוזב את אשתו (מרינה דה טאווירה), המנסה להסתיר זאת מילדיהם, ומספרת להם שהוא נסע לרגל עבודתו.
מכאן והלאה מעמיד קוארון רצף של סצינות, שכל אחת מהן מתעלה על קודמתה. שריפת יער הפורצת בערב חג המולד; סצינת לידה מטלטלת המצולמת בשוט רציף אחד; שחזור של טבח קורפוס כריסטי שבו נרצחו 120 בני אדם, רובם סטודנטים, בידי יחידות פרמיליטריות; תמונה של כמעט-טביעה בחוף הים שבה מבצעת המצלמה תנועה שומטת-לסת; ותמונה של חדר תינוקות בבית חולים בעיצומה של רעידת אדמה. כל אחת מהתמונות הללו נענית מצדו של הצופה בתגובה אחת: וואו!
זהו סרט המשלב אינטימיות וראוותנות, מבנה אפיזודיאלי ושוטים מתמשכים שכמו מייצגים רצף של זיכרון חי. להבדיל מסרטים אוטוביוגרפיים רבים אחרים, שבהם הבמאים מתמקדים בנקודת מבטם כילדים ("400 המלקות" של טריפו הוא הדוגמה הקלאסית) – פרספקטיבה כזו נעדרת כאן, והתוצאה היא סרט שאינו מאופיין בהתייפייפות נוסטלגית מחד או ברחמים עצמיים מאידך. זהו סרט שטוען את המבט בעבר בעוצמה פיוטית. יותר הרהור על הזיכרון והאפשרות לייצג אותו מאשר דרמת התבגרות מרירה-מתוקה (מה שמותיר, מצד שני, את דמויותיהם של בני המשפחה לא לגמרי מפותחות).
"רומא" הוא סרט שמזמין יותר מצפייה אחת. לא רק כדי לעמוד על מורכבותו ולצלול אל עומקיו, אלא כדי לשוב ולחוש אותה התפעמות שמעט מדי יצירות קולנוע מעניקות היום לצופיהן. מזמן לא ראיתי סרט שאת הצפייה בו אפשר להגדיר במילה אחת: חוויה!
