"טיול אחרי צבא" עונה 2: כימיה מנצחת
בעונה החדשה של "טיול אחרי צבא", גל תורן ופבלו רוזנברג עושים את דרום אמריקה. למרות הניסיון המיושן להעשיר את הצופה עם בועיות מידע, העריכה המנומנמת והתחושה הכללית של הליכה על המובן מאליו - הזוגיות של השניים כייפית לצפייה
זוכרים שפעם היו פה תוכניות טיולים, איל פלד סטייל? כשבנאדם שלדידנו הסתדר על הג'וב של החיים טס עם מצלמה למקומות נידחים או נידחים פחות בעולם, זורק לנו כמה אינפורמציות על ההיסטוריה ומנהגי המקום, טועם משהו מוזר ובעיקר מעביר אותנו לשעה קלה למוד חו"ל בלי לעבור בנתב"ג? למרות שהביא רייטינג לא רע הז'אנר הזה בגרסה הפשוטה שלו כבר חלף מהעולם. החליפו אותו גרסאות מתוחכמות יותר ששמות הרבה דגש על האישיות של מי שיושב בצריח ולוקח אותנו למסע, או במילים אחרות – ריאליטי, וככל שהזמן עובר – ריאליטי עם סלבס.
"טיול אחרי צבא" של "כאן 11" ביקשה בעונה הראשונה שלה למזג את שני הסגנונות האלה יחד. גל תורן ופבלו רוזנברג – ליהוק מצוין – לקחו אותנו להודו ועברו דרך כל התחנות החשודות הרגילות. שריפת גופות, מוזיקה הודית, תיירות עוני, קצת אוכל, יו ניים איט. זה לא בהכרח הפריע לצופים ו"טיול אחרי צבא" אפילו נחשבה לאחת הסדרות המצליחות של התאגיד. העונה השניה, שעלתה אתמול (ד', 21:00) אמנם מרחיקה את תורן ורוזנברג עד לדרום אמריקה, מה שמבטיח עונה מסוכנת יותר, אבל עדיין סובלת מאותם סימפטומים מהם סבלה העונה הראשונה, שנקרא להם בשם הקוד "המובן מאליו".
ניכר ש"טיול אחרי צבא" מנסה גם להחכים את הצופים שלה ולתת להם משהו מעבר – רוזנברג ותורן יוצאים לשוטט בפאבלות – שכונות העוני הברזילאיות שנשלטות על ידי כנופיות פשע ולכן שרויות לנצח בתקופה בטחונית רגישה – עוד לפני שפירקו את המוצ'ילה שלהם בהוסטל. הם פוגשים בבחור צעיר ש"התפקיד שלו בארגון" הוא לארגן את הקראק ולחלק אותו, ואחר כך להשלמת החוויה מבקרים ב"קראקלנד" – אזורים שהממשלה הפקירה לטובת מכורים לקראק והפקידה אותם בידיים הטובות של מגרשי השדים מטעם הכנסיה האוונגליסטית.
כל זה מלווה בבועיות אינפורמציה שנותנות עוד מידע, וזה המקום להעיר שהכוונות אמנם טובות והשכלה זה עניין חשוב אבל בואו, הפופ-אפ'ס האלו היו רלוונטיות ב-VH1 של תחילת הניינטיז. אתם לא באמת מצפים מאנשים לשבת מול המסך ולקרוא, תמצאו דרך יותר נגישה להעביר את המידע הזה אם זה באמת חשוב.
הנכס הכי משמעותי של "טיול אחרי צבא" הם כמובן תורן ורוזנברג עצמם, שניהם אנשים חמודים להפליא שכיף לצפות בהם. הדינמיקה ביניהם כייפית למרות שהאישיות שלהם לא באמת מתנגשת בשום שלב, במובן הזה שהם לא נותנים קונטרה אחד לשני (כמו גידי ואהרוני, למשל).
מכיוון שגם במקומות הרגישים כמעט ולא נוצרות שיחות עומק מרתקות או אינטרקציות יוצאות דופן, העריכה שתפיק מהם את המיטב תהיה עריכה קצבית ומהירה הרבה יותר, ובעיקר מוכוונת הומור (הביקור בכנס חיילים משוחררים, למשל, היה נכון). כרגע הפרקים די מנומנמים, וחבל, בעיקר כי פרק מנומנם שמשתרע על יותר מחמישים דקות מוציא בצד השני שלו צופה מעט מותש, ולחזרה מותשים מחו"ל יש הצדקה רק אם עשינו שם מסע רגלי הגון או שהוצנחנו בהפתעה באתונה, כדי למנוע חילול שבת.
