ביקורת: בעידן של צדקנות, "לס" הוא ספר מרענן על הומו משוחרר

ארתור לס, סופר אמריקאי בן 49 שהוא גיבור הרומן הזה, פוגש במסיבה מבקר ספרות, הומוסקסואל כמותו, המאשים אותו שהוא, כסופר, "הומו לא טוב". "מחובתנו להציג את יפי העולם שלנו. דבר יפה מהעולם הגאה... תן לנו השראה, ארתור".

החולשה שתולה המבקר ביצירתו של לס היא אחת החוזקות של "לס", ספרו של אנדרו שון גריר. הגיבור שלו הוא, כאמור, הומוסקסואל, אבל זה ספר שאינו "מייצג" הומוסקסואלים, שאינו נושא דגל, שאינו מקונן על מצבם או נוזף בעולם על ההומופוביות שלו. הוא עושה הרבה יותר מזה: הוא מתאר הומוסקסואל כבן אדם. והוא מצחיק, מצחיק באמת. הקומיות המשובחת של "לס" קשורה לכך שלא רק לס, אלא גם שון גריר שכתב את דמותו, הוא "הומו לא טוב". כי הרי מי שנושא דגל, מי שנוזף, מי שמקונן, מי ש"נותן השראה", מי שרואה את תפקידו להציג את "יפי העולם" ההומוסקסואלי - הוא רציני עד אימה. ודידקטי. ומשעמם.

 ראיון עם הסופר אנדרו שון גריר

כאלה בדיוק היו שלושת הזוכים הקודמים בפרס פוליצר לספרות - "מחתרת המסילה" (2017), "האוהד" (2016) ו"כל האור שאיננו רואים" (2015). ספרים שכותביהם הם, בהתאמה, שחור טוב, וייטנאמי-אמריקאי טוב, ותומך טוב ביתומים, עיוורים ופגועים-נפשית. אלה ספרים שמחויבים למאבק, ל"ייצוג", לתלונה, לרגשות יפים. ספרים רציניים ומשעממים. כמה משמח, לפיכך, ש"לס" הוא הזוכה בפוליצר לשנת 2018 - שיאו של עידן הצדקנות וההתקרבנות.

אנחנו פוגשים את לס בניו-יורק, שם יראיין באירוע השקה סופר מפורסם ממנו בהרבה. לס הוזמן להנחיה רק כי היה ברור שבמעמדו השולי בשדה הספרות לא יבקש עליה כסף. ניו-יורק היא תחנה ראשונה במסע ארוך סביב העולם שתיכנן לעצמו כדי להימלט מכאב לב. בן זוגו במרוצת השנים האחרונות, צעיר חובב ספרות בשם פרדי, עומד להינשא לבחיר ליבו, ולס - שאמנם נרתע מאהבה ונשמר כל השנים שהקשר לא יהפוך חלילה למחייב - מעדיף לא לראות את האקס נכנס תחת החופה. כך נוצר הרעיון למסע, שיכלול כנס במקסיקו סיטי על אסכולת המשוררים שאליה משתייך אהובו הקודם של לס, תחרות על פרס ספרותי באיטליה, קורס שיעביר לס באוניברסיטה בברלין, טיול עם ידיד במרוקו, שהייה בריזורט לכותבים בהודו, ולבסוף הכנת כתבה למגזין אוכל ביפן.

זהות המספר נשמרת בסוד עד לעמודים האחרונים. "לס"

המסע בעולם מעניק לרומן דינמיות ורעננות, אבל ההנאה המרכזית נובעת מהיכולות הקומיות של גריר. חלק מהקומיות מושג באמצעים אלמנטריים, כמעט סלפסטיקיים. למשל כשאשת הקשר של לס, בפתיחה בניו-יורק, משוכנעת שהוא אמור להיות אישה, ולכן מחמיצה אותו בלובי המלון שבו הוא משוכן. למשל שיבושי הלשון המרהיבים של לס בגרמנית בברלין. בכלל, חלק גדול מההומור הוא על חשבונו של לס; לס התם, הישר, הסופר הלא לגמרי מצליח ולא לגמרי כושל. "הוא ממוצע בכל היבט. גבר אמריקאי מן היישוב, מחייך וממצמץ בריסיו החיוורים. פנים נאות, אך פרט לכך, רגיל שברגילים".

לס מעורר את אהדתנו בכישלונותיו המתונים, וגם משום שהוא בעל לב, רומנטיקן לטנטי. הספר רצוף אבחנות שנונות של המספר - שזהותו, באופן שמזכיר מעט את "פנין" של נבוקוב, נותרת חסויה עד לעמודים האחרונים - כמו ההערה המגיעה אחרי שלס מתבשר שהוא מועמד לפרס של הקהילה: "'איך בכלל ידעו שאני הומו?' הוא שאל זאת מהמרפסת הקדמית שלו, לבוש קימונו". ויש כאן גם הומור מלבב על העולם הספרותי: "הרעיון היה שסופרים אמריקאים יתארחו בספריות של עיירות ברחבי המדינה (צרפת) וישהו בהן חודש. ההזמנה הגיעה ממשרד התרבות. בעיני האמריקאים שהוזמנו נראה בלתי־מתקבל על הדעת שמדינה תייבא סופרים זרים, לא כל שכן, עצם קיומו של מינסטריון התרבות".

אבל לא רק דינמיות וקומיות יש ב"לס", אלא גם תבונה וכישרון כתיבה. "איך היה לחיות עם גאון?" נשאל לס תכופות על אהובו לשעבר, המשורר, "כמו לחיות לבד. כמו לחיות עם טיגריס. הכל היה חייב להיות מוקרב למען העבודה". או למשל בהערה על מה שהוא אולי הנושא המרכזי של הרומן, תחילת ההזדקנות: "'נכון שמוזר להיות כמעט בן חמישים? אני מרגיש כאילו רק עכשיו הבנתי איך להיות צעיר'. 'כן! כמו יום אחרון בארץ זרה. סוף־סוף תפסת איפה יש קפה טוב, ומשקה טוב, וסטייק טוב. ודווקא אז אתה צריך לנסוע".

אם יש תוחלת לספרות סקטוריאלית הרי זו ספרות סקטוריאלית שיודעת לצחוק על עצמה. לא לצחוק על עצמה מתוך מודעות עצמית כבדה (כמו למשל ב'המשת"פ' של פול בייטי, שמחזיר את העבדות לאמריקה). לצחוק על עצמה כמו פיליפ רות ב"מה מעיק על פורטנוי" או ג'וזף הלר ב"גולד שווה זהב". כי לדעת לצחוק על עצמך כהומו/יהודי/שחור/אישה זה לדעת שהיותך הומו/יהודי/שחור/אישה אינו תואר אצולה שיש להתייחס אליו בהדרת כבוד. פירושו להיות אדם. כלומר, יצור מגוחך. לעיתים סובל (מעצם היותו אדם); לעיתים נאצל.

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לס, אנדרו שון גריר, מאנגלית: יואב כ"ץ, ספרי פן וידיעות ספרים, 256 עמודים