"כועסת על עצמי ועל השכנים התימנים שהתנשאו עליי"

במובן מסוים, הכל התחיל באודישנים ל"כוכב נולד". אלקס ריף למדה אז תסריטאות בבית הספר סם שפיגל והתיידדה לראשונה עם העבר הרוסי שעד אז קברה עמוק. "סבתא שלי בדיוק נפטרה, והיה שיר אחד שהתנגן לי בראש, שיר ששמעתי בבית בשם 'פרוצ'יק גליצין', שזה מין שיר אהבה למולדת. לקחתי גיטרה, התחלתי לנגן אותו, ונהיה לי חלום ללכת ל'כוכב נולד' לשיר אותו ברוסית באודישנים. תמיד הייתי ילדת במה. הרצון להופיע התחיל עוד בגן באוקראינה, והמשפחה שלי דיכאה את זה. אז מבחני הקבלה ל'כוכב נולד' היו לי מאוד חשובים. השקעתי בזה המון, וכשלא עברתי זה ריסק אותי. כשיצאתי מהדאון אמרתי לעצמי, אם את רוצה לשיר על במה ברוסית, לכי תעשי ערב כזה. ככה התחלתי לארגן את ערבי הטוּסוֹבקָה".

כבר ארבע שנים ריף, בת 32, מתפקדת על תקן שגרירה. מנסה להזריק סקס-אפיל לתרבות הרוסית שסובלת כאן מיחסי ציבור בעייתיים; לחבר אליה קהל צעיר. ערבי טוסובקה, או בשמם העממי "התשובה הרוסית לערס פואטיקה", מתקיימים בכל הארץ ומשלבים שירה, ספוקן וורד, מוזיקה וסיפורים סביב חוויית ההגירה מברית-המועצות. שם הכירה ריף את ברי רוזנברג, ויחד הקימו את "הבריגדה התרבותית" - קבוצת צעירים דוברי רוסית מבית "דור 1.5", שחתומה על יוזמות כמו "פסטיבל סנט-פטרבורג" ו"ערב סיפורי מילה מאוחרת".

"היה כסף לחוג בלט, אבל לא למזגן". אלקס ריף(צילום: טל שחר)

ריף, לפחות עד לאחרונה, היא הרוח החיה מאחורי ההתעוררות הזו של צעירים רוסים, שהמשותף להם היא הדרך הארוכה שעשו כדי להתרחק מהרוסיוּת, רק כדי שיוכלו לחזור ולהתקרב אליה. והיום היא משלימה את סיבוב הניצחון עם ספר שירים ראשון - "טפשונת משטרים" (הוצאת פרדס) - שנצמד, כמעט לכל אורכו, לסיפור ההגירה האישי שלה ושל הוריה.

"הזיכרון הראשון שלי הוא היום הראשון בגן, בגיל חמש, כמה חודשים אחרי שהגענו לארץ", ריף מספרת. "החזקתי לאמא שלי ביד, נכנסנו יחד לגן ופתאום נפלה דממה. כל הילדים הפסיקו לשחק, הסתכלו עליי בהלם והתחילו לצחוק. תחשבי, ילדה עם פפיון אדום ענק על הראש, זה מצחיק. התחלתי לבכות, נתפסתי על הרגל של אמא שלי, והיא הלכה. אני זוכרת את עצמי עומדת שעות כל יום על הסורגים, מסתכלת החוצה ורוצה לצאת מהמקום הזה. עד שיום אחד הצלחתי לברוח. מישהו פתח את השער, רצתי החוצה והגעתי לכביש. שם הבנתי שאין לי בעצם לאן ללכת. ובאותו יום, כשחזרתי לגן, החלטתי שהדרך היחידה שלי לצאת מזה היא להיות כמו הילדים האלה. ללמוד את השפה, להשתלב, להיות ישראלית".

את השלב הבא באבולוציה היא מתארת בשיר "יבגני": "ביום בו יבגני הגיע לגן/ זרחה השמש./ הוא היה קטן ממני,/ לבן ממני, והריח/ מפחד./ זאת כבר הייתי אני/ שהסברתי לו,/ במילים עבריות מופרדות,/ שגרביים וסנדלים זה/ איך לומר, מכוער,/ שסנדוויץ' עם דג מלוח זה/ איך להגיד, מסריח,/ ושידבר עברית./ פה זה לא רוסיה!"

דרכת עליו כדי לא להידרך בעצמך.

"ממש ככה. וזה באמת גרם לי להרגיש טוב. ציוותו אותי אליו כי אני רוסייה, וביקשו ממני להסביר לו דברים. אז הסברתי - לא מדברים רוסית, לא אוכלים דג מלוח. כשיבגני הגיע, מבחינתי כבר לא הייתי רוסייה, הסתכלתי עליו בעיניים ישראליות".

היא נחתה בנתניה ב-1991, גרה עם הוריה ועם אחיה מקס, עם סבתה קלרה ובלי מזגן. "היה כסף לחוג בלט, לשיעורי אורגנית ולקייטנת גל-עף,/ אבל לא למזגן", היא כותבת באחד השירים. "היה לי בית עני, לא מסודר, לא יפה, כמעט לא הייתי מביאה חברים הביתה. אבל לא יכלו לראות שאני באה מבית שאין בו - הייתי הולכת לסרטים, לחוגים, ההורים שלי נתנו לי הכל ועל עצמם חסכו".

"באוקראינה אמא שלי הייתה מפעילת מכונות של תעשייה כבדה ואבא שלי חשמלאי, ושניהם נעשו בארץ עובדי קבלן. אמא שלי התחילה לעבוד כמנקה בבית ספר, והיא עובדת בזה עד היום, כבר 27 שנה. גם אבא שלי הוריד את הראש ועשה מה שאומרים לו. ההגירה לפה הייתה טראומה מאוד גדולה עבורם, והם ניסו להיאחז בכל מה שהוא בטוח".

ריף, מצידה, המשיכה במסע מחיקה שיטתי, שאיפשר לה "להוריד את טלאי המהגרת", כמו שהיא כותבת. תלמידה מצטיינת, תוכנית ברונפמן למנהיגים צעירים, שנת שירות, גרעין נח"ל, דיסקים של אריק איינשטיין ויהודית רביץ, חיילת מצטיינת, קצינה, תואר ראשון ושני, ג'וב במשרד הכלכלה.

"נורא התביישתי במשפחה שלי. התביישתי בסבתא שלי שהייתה לוקחת אותי מבית הספר כי ההורים שלי עבדו עד מאוחר. נורא כעסתי עליהם שהבית שלנו כל כך שונה, כל כך רוסי. כל הזמן היו התנגשויות בינם לבין החיים בחוץ. הם לא הבינו הרבה קונספטים ישראליים. נגיד מסיבת פיג'מות - למה את צריכה ללכת לישון אצל אנשים? למה את לא יכולה לחזור לישון בבית? אבא שלי אסר עליי לעשות רישיון נהיגה, אז הלכתי לעבוד בשווארמה בקניון כדי לממן לי שיעורים, עברתי טסט והוא לא דיבר איתי שלושה חודשים".

"הכל היה באנטי. סירבתי לדבר איתם ברוסית, התעמתתי איתם - שאלתי למה אנחנו לא חוגגים את החגים כמו כולם, למה אנחנו לא אוכלים ארוחות שישי כמו החברים התימנים שלי, למה אנחנו לא מטיילים בארץ. אני זוכרת שבגיל 16 רבתי על זה עם אמא שלי והיא בכתה. היא לא בוכה אף פעם, בטח לא לפניי, אבל היא נורא נפגעה. היא אמרה משהו כמו, 'אני עושה את הכי טוב שלי'".

"זה חלום שבאמת חלמתי", היא אומרת, "שבו אמא שלי מספרת לי שהיא הייתה זונה".

סיוט.

"דווקא לא. בחלום הייתה בי פליאה חיובית של - וואו, לא ידעתי שיש לך ביצים לזה. כי אחרי כל כך הרבה שנים שבהן היא מכרה את הגוף ואת הנפש, הרגשתי שלהיות זונה זה להגיד, 'אני מוכנה לרדת הכי נמוך כדי להרוויח מספיק כסף ולהתרומם משם', מה שאמא שלי לא עשתה. אז לא, אמא שלי לא הייתה זונה, אבל החלום היה מאוד אמיתי במובן שהיא ויתרה על החיים שלה למעננו. הרבה פעמים שמעתי את המשפט, 'אם קורה לך משהו - אין לנו למה לחיות'. והיה בי רצון שהיא לא תסתפק בחיים האלה. שהיא תילחם יותר בשביל עצמה".

"מטריף אותי שהפנסיה שלה עומדת על 1,400 שקל. היא בת 66 ואני אומרת לה, 'אמא די, תפרשי. מספיק. את לא יכולה להמשיך לעבוד בניקיון'. אבל היא לא יכולה לפרוש. היא מרוויחה שכר מינימום, נגיד חמש וחצי, וזה אומר פנסיה שאי-אפשר להתקיים ממנה. והרבה מאוד קשישים יוצאי ברית-המועצות נמצאים במצב הזה: הם בני 75 ו-80 וממשיכים לעבוד בניקיון, כי הם צריכים כסף לתרופות ולשכר דירה. אז השיר הזה הוא לא פרובוקציה - בתודעה שלי, להיות זונה זה באמת פחות חמור מאיך שהחיים שלה עברו".

אמא שלך שמעה את השיר הזה?

"עשו פעם כתבה ב'הארץ' על 'הבריגדה התרבותית' ופירסמו אותו. קמתי בחמש בבוקר ונסעתי לנתניה להקריא לה אותו, כדי שהיא לא תשמע את זה מאף אחד אחר. היא ישבה מולי ושתקה. אולי הינהנה. לא שאלתי אותה מה היא חושבת, אבל היה ברור לי שהיא מבינה. פעם גם הזמנתי את ההורים לערב טוסובקה שלי בנתניה. נורא התרגשתי, כי זו הייתה פעם ראשונה שאני מקריאה מולם. בסוף הערב הם באו אליי ולא אמרו כלום".

ואת אמרת משהו?

"שאלתי אותם איך היה, והם אמרו 'היה'".

בשיר הראשון בספר את כותבת על אמא שלך, "ילדת אותי ונעלמת".

"נעלמת במובן הרגשי. היא יכולה להתקשר אליי כמה פעמים ביום - את חולה? מה את צריכה? מה לקנות לך? - אבל אף פעם לא ידעתי מי היא, מה היא עברה. בגיל 12 מצאתי תמונת חתונה, ובה אמא שלי בשמלת כלה עם גבר זר. שאלתי אותה מי זה, אז היא סיפרה שהיו לה נישואים קודמים. רק בגיל 18 גיליתי שאח שלי הוא למעשה הבן של האיש הזה. זו מנטליות שאומרת, 'כל מה שלא חייבים לדבר עליו - לא אומרים'".

אחיה של ריף היה בן 14 כשעלו מאוקראינה. חודש אחרי הנחיתה, החליט לעבור לפנימייה צבאית. לא לפני שעבר ברית מילה מאוחרת. "עד היום הוא לא ממש השתלב בישראל. לפני כמה ימים הוא טס חזרה לרוסיה, לקאזאן, לנסות להקים שם עסק. זה עצוב שהוא לא הצליח להתבסס פה. הוא ניסה, אבל פשט רגל. כל פעם נכנס לאיזה תחום חדש וזה לא עבד. כשהוא קרא את הספר הוא אמר לי, 'נכון, זאת הייתה הילדות שלנו', אבל אנחנו מתמודדים עם דברים בצורה שונה. הוא לא אוהב לחפור בעבר, ואני חיה על זה. כל במה כזאת זה קצת טיפול פסיכולוגי בשבילי".

באחד השירים את כותבת, "בארץ הקודש למדתי לזיין צברים". מבחינתך גם זה היה שער לישראליות?

"לגמרי. צברים, או אם לדייק, קיבוצניקים. חיפשתי את הטייסים, את מי שיש לו את הסטמפה הישראלית הכי חזקה. כי אם קיבוצניק רוצה להיות איתי, זה אומר שאני מספיק ישראלית. שאני שייכת. אבל בסופו של דבר הם כיפכפו אותי והשתמשו בי".

נראה שגם את השתמשת בהם.

"נכון, אבל במקביל חיפשתי רגש. ובתמורה נתתי גוף הרבה מאוד שנים. הייתה מין משוואה כזאת - אם אני רוצה אינטימיות, אני צריכה לתת מגע. גם להכיר מוזיקה ישראלית ולאהוב אותה היה כרטיס פנימה - אריק, יהודית ומאיר שאני מזכירה בשיר 'האלים הגדולים'. אהבתי את המוזיקה הזאת, זה היה בשבילי מקום בטוח שבו הכל מסתדר, אבל היא לא דיברה את הכאבים שלי. 'לקחת את ידי בידך' - אצלי זה אף פעם לא נראה כל כך יפה".

"הספר הוא כעס אחד גדול, אבל אין רק אשם אחד"(הוצאת פרדס)

לבושה טרנינג ברוח החג, מעוטר עצי יוֹלְקָה, ריף כבר נערכת לחגיגות הנובי-גוד, שיצוין בסוף החודש. בקרוב יקשטו כדורי זהב ומתנות את הדירה בשכונת יד אליהו בתל-אביב, שם היא גרה עם בן זוגה דניאל ובנם גור, בן תשעה חודשים. החג, שעד לאחרונה נחגג בד' אמותיהם של יוצאי ברית-המועצות, יצא מהארון לפני שלוש שנים עם קמפיין "נובי-גוד ישראלי", יוזמה של ריף והבריגדה, שהפגישה את הישראלים עם דֵד מָרוֹז, הגִּרסה הרוסית לסנטה קלאוס.

"מבחינתי הנוביגוד היה משהו שמתביישים בו. הייתי הולכת להורים לחגוג, לא מספרת לאף אחד שיש לי עץ בבית, לא מזמינה חברים הביתה בתקופה הזאת של השנה, כדי שלא יחשבו שזה כריסמס, שאני לא יהודייה. אבל מרגע שעלה הרעיון לקמפיין, זה תפס נורא חזק. הוא הגיע למיליון איש בפייסבוק בתוך חודש, הוזמנו לראיונות בתקשורת, גיא פינס, היינו באקסטזה משוגעת. הסברנו שזה חג חילוני וביתי, החג היחיד שחגגו בברית-המועצות שהיה לו אופי משפחתי ושמח, כשכל יתר החגים היו מאוד סובייטיים ומדכאים. היה לנו חשוב להבהיר שזה לא חג נוצרי, לא כריסמס ולא סילבסטר".

הכשרתם את הנובי-גוד באמירה שהוא לא סותר את היהדות. יכולתם לבחור בטקטיקה אחרת, להגיד שחיים פה כל מיני אנשים - חלקם יהודים, חלקם לא, חלקם יהודים שמגיעים מתרבות רוסית - וצריך לקבל את כולם.

"זה לא היה עובד. רוסים מנהלים מאבק תמידי להיות ישראלים, אבל יותר מזה - להיות יהודים. היהדות שלהם תמיד מוטלת בספק וזה מתבטא בגיור האינטנסיבי, בברית מילה שאתה עובר כאן, בבירור היהדות המדקדק עד כדי תעודות הנישואים של הסבים. אפילו בסנדוויץ' בודקים אותך. בגלל זה, אגב, לא התחתנתי ברבנות. מתוך הבנה שאני לא נותנת לזה יד.

"רוסים כועסים עליי שאני אומרת שהיגרתי לפה ולא 'עליתי'. הרי 'לעלות' זה ישראלי ו'להגר' זה לא. אבל בעיניי 'הגירה' זה מונח מאפשר ולא להפך. יש כאלה שהיגרו ממניעים ציוניים ויש כאלה שהיגרו ממניעים כלכליים, כי ארצות-הברית נסגרה בפניהם, כי גרמניה לא הייתה אופציה. אז לנסות להעלות את כולם זה שקר היסטורי שנאמר כדי להתקבל".

ערבי שירה רוסית, ערבי שירה מזרחית, ערבי שירה אתיופית – החלוקה הזאת לשבטים בשנת 2018 לא מאוד מעודדת.

"אני דווקא חושבת שערבי הטוסובקה עוזרים לשלב את דוברי הרוסית בחברה. מי שמגיע ושומע על במה בעברית את החוויות הכי קשות ולא מדוברות שלו, מרגיש שיש בסיפור הישראלי מקום גם לסיפור שלו. זה מקרב. הנה, בערב ההשקה לספר שלי אנחנו זורקים אותו לכור ההיתוך - יהיו שם קובי אוז, שי צברי, דפני ליף, לוסי איוב. הם כולם חלק משיח הזהויות".

שיח הזהויות שבעיני רבים החריב בשנים האחרונות את הספרות ואת השירה.

"שיקפצו לי. שירה זה לכתוב את הדבר הכי מזוקק שיש לך להגיד, וזה יכול להיות כל דבר. אז די, באמא שלכם. שכל אחד יכתוב על מה שהוא רוצה. לי היה חשוב שהספר שלי יספר סיפור. שיגיע לכמה שיותר אנשים. במובן הזה, ערס פואטיקה הם אלה שפתחו לנו את הדלת".

בשונה מערס פואטיקה, נראה שאצלכם יש פחות אגרסיות, פחות הטחת ביקורת.

"התנגחות היא לא הדרך שלי. אני רוצה לפעול דרך הטוב - לשתף, לספר. בעיניי זה יותר נכון. פעם שאלתי את אמא שלי, מה יגרום לך לצאת לרחוב ולהפגין. היא חשבה ואמרה, 'רק אם את או אח שלך תהיו בסכנת חיים'. זה מעיד על חוסר אמונה מאוד עמוק ביחס למדינה, ליכולת שלך להשפיע. אז יש לי כעס על המון גורמים, אבל מה שחשוב לי זה קודם כל לתת לאנשים קול, שהם יבינו שיש להם אפשרות לפעול".

על מי את כועסת?

"הספר הזה הוא כעס אחד גדול, אבל אין פה אשם אחד. זה לא רק המדינה. אני כועסת על ההורים שלי שלא תבעו לעצמם חיים טובים יותר. אני כועסת על השכנים התימנים שהתנשאו עליי. ואני כועסת גם על עצמי שבמשך שנים מחקתי את הזהות שלי".

בשיר האחרון את כותבת, "בני, את הקרב שלך ניצחתי. הוריי, במלחמה שלכם לא הצלחתי, סליחה". על מה את מתנצלת?

"על זה שלא הצלחתי לשנות את החיים שלהם. במשך שנים הייתי הקול של ההורים שלי, בביורוקרטיה עם ביטוח לאומי, עם חברת החשמל, עד היום כל מה שאמא שלי צריכה מול כל גורם דובר עברית - אני עושה בשבילה. אבל במאבקים הגדולים באמת - הפנסיה הנמוכה של אמא שלי, זה שהיא עדיין עובדת בחברת קבלן שלפעמים מנצלת אותה וגונבת לה כסף מהמשכורת - לא הצלחתי. והאמת היא שאני מותשת מהתפקיד הזה. כשהחלטתי לכתוב חשבתי, 'מעכשיו אני עושה מה שאני רוצה' - ובסוף גם הספר הזה עוסק בהורים שלי. כמעט יותר מאשר בי. התחושה היא שהם הקריבו את החיים שלהם למעני, ואני צריכה להחזיר להם. אבל זה קצת מעייף. היום אני רוצה לראות מה אני חוץ מזה שאני רוסייה".

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות"