12 שנות מאסר על אונס שלא בוצע: פרק ראשון מ"ברית עולם"

פרק ראשון: רוי

בעולם יש שני סוגים של אנשים, אלה שעוזבים את הבית ואלה שלא עוזבים אותו. אני גאה להשתייך לסוג הראשון. אשתי סלסטיאל, נהגה לומר שאני נער כפר בנשמתי, אבל ההגדרה הזאת מעולם לא מצאה חן בעיניי. קודם כול, אני לא בן כפר במלוא מובן המילה. אילֹוֶאה, לואיזיאנה, היא עיירה קטנה. כששומעים את המילה "כפר" חושבים מיד על גידול ירקות, קשירת חבילות חציר וחליבת פרות.

כל חיי לא קטפתי אפילו פקעת כותנה אחת, אם כי אבי כן עשה זאת. מעולם לא נגעתי בסוס, בעז או בחזיר, וגם לא היה לי כל רצון לגעת בחיות משק. כשאמרתי לה את זה, סלסטיאל צחקה והבהירה שהיא לא התכוונה לומר שאני חוואי, אלא רק כפרי. היא באה מאטלנטה, ומבחינה מסוימת גם היא כפרייה. אבל לפי דבריה היא "אישה דרומית", כדי לא לבלבל עם "יפהפייה דרומית". משום-מה, הכינוי "אפרסק ג'ורג'יה" חביב עליה יותר, והוא חביב גם עלי, אז הכול טוב ויפה.

סלסטיאל רואה את עצמה כאדם קוסמופוליטי, והיא לא טועה. עם זאת, היא ישנה בכל לילה באותו בית שבו גדלה. אני, לעומת זאת, עזבתי את הבית על הדבר המעשן הראשון שהזדמן לי, בדיוק שבעים ואחת שעות אחרי סיום הלימודים בתיכון.

רוצים לקרוא את "ברית עולם" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

הייתי עוזב עוד קודם, אבל האוטובוס לא עוצר באילואה בכל יום. בשעה שהדוור הביא לאמי את גליל הקרטון המכיל את תעודת הגמר שלי, כבר השתכנתי בחדרי במעונות של מכללת מֹורהאוס, כמשתתף בתוכנית מיוחדת המיועדת לסטודנטים שהם הדור הראשון במשפחותיהם שזוכה להשכלה גבוהה. הזמינו אותנו לבוא חודשיים וחצי לפני תחילתה הרשמית של שנת הלימודים, כדי שנקבל מושג על המאפיינים של המוסד ונשקוד על רכישת המיומנויות הבסיסיות. תדמיינו עשרים ושלושה צעירים שחורים צופים בסרטים מבוכה בבית הספר של ספייק לי ולאדוני באהבה בכיכובו של סידני פואטיה המוקרנים שוב ושוב, ותבינו על מה אני מדבר. או שלא תבינו. כך או כך, שטיפת מוח היא לא תמיד דבר רע.

כל חיי נעזרתי בתוכניות שנועדו לקדם אוכלוסיות חלשות. "הדסטארט" - תוכנית מקיפה לחינוך, בריאות ותזונה נכונה ופיתוח מעורבות הורית - בהיותי בן חמש, והתוכנית "אפוורד באּונד" למלחמה בעוני ומתן אפשרות לרכישת השכלה גבוהה בהמשך הדרך. אם אי-פעם יהיו לי ילדים, הם יוכלו לדווש בבטחה מבלי להזדקק לגלגלי עזר כאלה, אבל אני אוהב לתת את הקרדיט למי שמגיע לו.

אטלנטה היא המקום שבו למדתי את הכללים, ולמדתי אותם מהר. איש מעולם לא אמר עלי שאני טיפש. אבל הבית הוא לא המקום שבו אתה נוחת; הבית הוא המקום שממנו אתה משוגר . אתה לא יכול לבחור את הבית שלך בדיוק כשם שאינך יכול לבחור את משפחתך. בפוקר, אתה מקבל חמישה קלפים. שלושה מהם אתה יכול להחליף, אבל השניים האחרים הם שלך לתמיד: משפחה ומולדת.

אני לא רוצה לדבר סרה באילואה. מובן מאליו שיש מולדֹות גרועות ממנה. כל אדם בר-דעת יכול לראות את זה. קודם כול, אילואה אולי שוכנת בלואיזיאנה, לא בדיוק מדינה שופעת אפשרויות, אבל לפחות היא בארצות-הברית, ואם אתה עתיד להיות שחור שנאבק על מקומו בעולם, אמריקה היא קרוב לוודאי המקום שבו הכי כדאי לעשות את זה. בכל אופן, אנחנו לא היינו עניים. הרשו לי להבהיר את הנקודה הזאת בצורה חד-משמעית. אבי עבד קשה מדי בחנות למוצרי ספורט של באק בימים וכתיקונצ'יק בערבים, ואמי הקדישה שעות רבות מדי להעמסת מגשים במסעדת מזון מהיר מכדי שאהיה רשאי להתנהג כאילו לא הייתה לנו אגורה שחוקה. היה לנו כל מה שצריך.

עם זאת, האמת היא שלא היה לנו שום דבר מעבר להכרחי ביותר. אם ילדותי הייתה כריך, לא היה בשר בין פרוסות הלחם. היה לנו כל מה שצריך ולא יותר מזה. "ולא פחות מזה," הייתה אמי אומרת ועוטפת אותי באחד מחיבוקיה החמוצים-מתוקים.

בבואי לאטלנטה הייתי בטוח שכל החיים לפניי - חבילות אינסופיות של דפים חלקים. ואתם יודעים מה אומרים: לאיש מורהאוס תמיד יש עט. וכעבור עשר שנים חיי היו בנקודה המתוקה ביותר שלהם. אם מישהו שאל, "מנין אתה?" עניתי לו, "אני מא'!" כל-כך הדוקים היו היחסים שלי עם העיר, שהכרתי אותה בכינויה. וכשנשאלתי על משפחתי, דיברתי על סלסטיאל.

היינו נשואים כדת וכדין כבר שנה וחצי, והיינו מאושרים בעת ההיא, לפחות אני הייתי מאושר. אולי מושגי האושר שלנו היו שונים משל אחרים, אבל לא היינו כמו זוגות הכושים הבורגנים השכיחים של אטלנטה, שאצלם הבעל שוכב לישון עם המחשב הנייד מתחת לכרית והאישה חולמת על תכשיטים מטיפאני. הייתי צעיר, רעב, ועל סף הצלחה. סלסטיאל הייתה אמנית, אישה יצרית ויפהפייה. היינו כמו הזוג ההוא מהסרט לאב ג'ונס, רק בוגרים יותר.

מה אומר ומה אדבר? תמיד הייתה לי חולשה לנשים מטאוריות. כשאתה איתן, אתה יודע שנכנסת למשהו עמוק, לא אחד מאותם סטוצים של שלום-תודה. לפני סלסטיאל יצאתי עם בחורה אחרת, שגם היא נולדה וגדלה באטלנטה. הבחורה ההיא, שנראתה הכי מהוגנת בעולם, איימה עלי באקדח בסעודה החגיגית של הליגה העירונית לשוויון הזדמנויות! לעולם לא אשכח את האקדח המוכסף עם הקת המצופה צדפת פנינים ורודה. היא שלפה אותו מהתיק שלה מתחת לשולחן כשאכלנו סטייק ותפוחי אדמה מוקרמים. היא טענה שאני בוגד בה עם מישהי מלשכת עורכי הדין השחורים. איך אני יכול להסביר את זה? פחדתי, ולאחר מכן הפסקתי לפחד. רק בחורה מאטלנטה יכולה להיות אלגנטית כל-כך בעודה עושה מעשה בריוני כל-כך. זה היה היגיון של אישה מאוהבת, בלי ספק, אבל אני לא יכולתי להחליט אם להציע לה נישואים או להזמין משטרה. נפרדנו עוד לפני עלות השחר, וזאת לא הייתה ההחלטה שלי.

ניסיתי להסביר לו שהדבר המרשים ביותר היה הניגוד בין ההמוניות של האקדח לעידון ולזוהר של הערב. ומלבד זאת, "היא רק שיחקה, אבא."

רוי הגדול הנהן וינק את הקצף מכוס הבירה שלו. "אם ככה היא משחקת, מה יקרה כשתתרגז באמת?"

כאילו דיברה באמצעות מתורגמן, קראה אמי מהמטבח, "תשאל אותו עם מי היא יוצאת עכשיו. אולי היא משוגעת, אבל לא עד כדי כך. אף אחת לא תעזוב את רוי הקטן בלי שיהיה לה מישהו בספסל האחורי."

רוי הגדול אמר, "אמא שלך רוצה לדעת עם מי היא יוצאת עכשיו." אפשר לחשוב שלא דיברנו כולנו אנגלית.

"עם איזה עורך דין. לא כמו פרי מייסון. דיני חוזים. איש של ניירת."

"ואתה לא איש של ניירת?"

"אני זה משהו שונה לחלוטין. המשרה שלי כאיש מכירות היא זמנית. ואגב, העבודה המשרדית היא לא הייעוד שלי. זה סתם משהו שאני עושה עכשיו במקרה."

"אני מבין," אמר רוי הגדול. אמא שלי עדיין המשיכה לזרוק הערות מהמטבח. "תגיד לו שהוא תמיד מאפשר לבחורות הבהירות האלה לפגוע ברגשותיו. תגיד לו שהוא צריך לזכור כמה מהבנות שחיות כאן בקהילה. תגיד לו שייקח איתו מישהי מכאן."

רוי הגדול אמר, "אמא שלך אומרת -" לפני שנכנסתי לדבריו.

"שמעתי אותה, ואף אחד לא אמר שהבחורה הייתה בהירת עור."

אבל היא כן הייתה, כמובן, ולאמא שלי הייתה בעיה עם זה.

כעת יצאה אוליב מהמטבח כשהיא מקנחת את ידיה במגבת כלים מפוספסת. "אל תכעס עלי. אני לא מנסה להתערב בעניינים שלך."

"ומהו הדבר הזה?"

"תינוק," ענתה באנחה. "בכל פעם שאני רואה אותה, היא מסתכלת עלי במבט ביקורתי כאילו אני מחזיקה את הנכדים שלה בני ערובה בתוך הגוף שלי."

"את מגזימה." אבל למען האמת, הבנתי את עמדתה של אמא שלי. אחרי שנת נישואים אחת, כבר הייתי מוכן להתחיל בפעילות ולייצר דור חדש עם מערכת מעודכנת של חוקים וכללים. לא שיש משהו רע בדרך שבה מישהו מאיתנו גדל. ועם זאת, העולם משתנה, לכן גם האופן שבו אתה מגדל את ילדיך חייב להשתנות. חלק מהתוכנית שלי היה לא להזכיר אפילו פעם אחת קטיף כותנה. הוריי תמיד דיברו על קטיף כותנה אמיתי או על קטיף כותנה כמושג. אנשים לבנים אומרים, "זה טוב יותר מחפירת תעלות"; אנשים שחורים אומרים, "זה טוב יותר מקטיף כותנה."

אין לי שום כוונה להזכיר לילדים שלי שמישהו מת כדי שאני אוכל לעשות את הדברים הרגילים. אני לא רוצה שרוי השלישי ישב בקולנוע ויצפה במלחמת הכוכבים או מה שזה לא יהיה, ויחשוב שהיכולת שלו לשבת כאן ולאכול פופקורן זו זכות שמישהו שילם עליה בחייו. שום דבר מהסוג הזה. או לפחות לא הרבה מזה. אנחנו נצטרך למצוא את המרשם הנכון. וכעת סלסטיאל מבטיחה שהיא לעולם לא תגיד להם שהם צריכים להיות טובים פי שניים כדי להשיג חצי ממה שמגיע להם. "אפילו אם זה נכון," אמרה, "מי אומר דבר כזה לילד בן חמש?"

אילו הדבר היה תלוי בי, היינו עולים על רכבת התינוקות כבר בירח הדבש שלנו. תדמיינו אותנו שוכבים בבקתה עם רצפת זכוכית הבנויה מעל הים. אני אפילו לא ידעתי שהדבר המחורבן הזה קיים, אבל כשסלסטיאל הראתה לי את עלון הפרסום שלהם העמדתי פנים נלהבות ואמרתי לה שזה אחד הפריטים ברשימת הדברים שאני רוצה להספיק לעשות לפני מותי. וכך היינו שם, מתעלסים מעל לים ונהנים זה מזה. כבר עברה יותר מיממה מאז החתונה, כי באלי הייתה במרחק עשרים ושלוש שעות טיסה במחלקה ראשונה מאטלנטה.

לכבוד החתונה הפכו את סלסטיאל לגרסת בובה של עצמה. רעמת השיער הפראית נאספה והודקה לפקעת עגולה של רקדנית בלט, והאיפור גרם לה להיראות סמוקה. כשראיתי אותה מרחפת במעבר לעברי, היא ואבא שלה צחקקו כאילו זאת הייתה סתם חזרה גנרלית. עמדתי לי שם, רציני כמו ארבעה התקפי לב ושבץ, אבל אז היא הביטה בי וכיווצה את שפתיה הצבועות בוורוד לנשיקה קטנה, ואני הבנתי את הבדיחה. היא נתנה לי להבין שכל זה - הילדות הקטנות הנושאות את שובל שמלתה, החליפה המהודרת שלי, אפילו הטבעת שבכיסי - אינם אלא הצגה. הדברים האמיתיים היו ניצוץ האור בעיניה והלמות הדם בעורקינו. ואז חייכתי גם אני.

"בואי נעשה תינוק." היא צחקה. "ככה אתה רוצה לבקש את זה ממני?"

"אני רציני."

"עדיין לא, אבא'לה," אמרה. "אבל בקרוב."

במלאת שנה לנישואינו כתבתי על גיליון נייר, "בקרוב - כמו עכשיו?"

היא הפכה את הגיליון וכתבה בתשובה, "בקרוב כמו אתמול. הלכתי לרופא והוא אמר שכל המערכות מוכנות."

"היא הגניבה את זה לכיס שלי."

"איך היא יכלה להגניב לך לכיס כרטיס ביקור שלך?" סלסטיאל רתחה, וזה קצת גירה אותי, כמו הקליק בכיריים לפני שהלהבה מתלקחת.

"היא ביקשה ממני את הכרטיס. חשבתי שזאת בקשה תמימה."

"אבל איפה אני עכשיו?" אמרתי. "כאן איתך. בבית שלנו. בכל לילה אני מניח את הראש על הכרית שלך."

"דווקא ביום הנישואים הדפוק שלנו," אמרה. כעסה כבר נמוג והפך לעצב. היא התיישבה על השרפרף הגבוה ליד דלפק ארוחת הבוקר. "למה התחתנת אם אתה רוצה לבגוד?"

כן, היינו זוג נשוי, אבל עדיין היינו צעירים ומוקסמים זה מזה.

גם כעבור שנה האש עדיין בערה בלהבה גדולה.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"ברית עולם", טיארי ג'ונס, תרגום: נועה בן פורת, אריה ניר - מודן, 352 עמודים