ביקורת מחול: פסטיבל ריקודי חדר - פשוט, מוזר, לא נוגע
סדרת המופעים השנייה בפסטיבל ריקודי חדר כללה שני מופעים שהכניסה אליהם דמתה להצטרפות לחזרה בסטודיו. הראשון גרם לצופה להרהר אבל לא נגע רגשית, והשני זימן חוויה של מבוכה, כזו שבעיקר רוצים להמשיך ממנה הלאה
פסטיבל ריקודי חדר, שהתפרש על פני שלושה סופי שבוע בתל אביב ובירושלים, מזמין אותך אל חדרי חדריו של האמן גם במובן הפיזי וגם בזה של חדרי הלב. בשני המופעים בהם צפיתי בערב אחד, דמתה הכניסה למופע כאל הצטרפות לחזרה בחדר סטודיו. התאורה נעה בין תאורת חדר לכזו מינימלית, התפאורה - בין היעדר לבין פרופס פשוטים, התנועות - בין מחוות גוף לריקוד, הקהל ישוב בקרבת הבמה, כמעט עליה – אין מחיצות. הכל פשוט ומופשט ובמידה רבה מזמין ציפייה למגע אינטימי מתוך הקילוף שבחשיפה. אבל מגע רגשי כמעט ולא חוויתי שם.
היצירה הראשונה "הריקוד" עסקה במידה רבה במגע. איך נוצר מגע? האם מתוך קרבת גופים רחמית עד סימביוטית? האם דווקא עמידה מנגד מעוררת? האם ריחוק תוך סינכרון יוצר מגע? האם העצמי יכול לזהות מגע אחר כשאיננו נפרד ממנו? העיסוק במגע דמה בעיניי יותר לניתוח במעבדה אנושית מאשר היסחפות חושית אל שאלת המגע. הרגשתי צופה בניסוי הזה מהצד, לא שותפה לו, לא ננגעת.
עבודה זו הוגדרה בתוכנייה כ"אחותה הקטנה של העבודה 'הטיפול' שעלתה בפסטיבל צוללן באוגוסט האחרון". במובן זה הגדירו היוצרים, ענת דניאלי ועמר עוזיאל, את היצירה כ"שואלת מאחותה הגדולה חומרים גופניים, תנועתיים וטיפוליים של קרבה, מגע וכאב ומוזגת אותם אל המרחבים שמציע באך בסוויטה מספר 1 לצ'לו".
מול המסגור הזה לא יכולתי שלא להרהר בשאלה: במה מותר הטיפול מהריקוד? וכיצד שניהם שונים מכל קשר זוגי או אנושי באשר הוא? כשדניאלי ועוזיאל נעו על הבמה בין התערטלות גופים קרובה, לריחוק, לדחיפה ומשיכה, לרגע הם נדמו לי כמטפל ומטופל, לרגע ככוריאוגרף ורקדן ורוב הזמן פשוט כשני סובייקטים המנהלים קשר זוגי. אז מה מכונן קשר דווקא כטיפול? או ריקוד? או זוגיות? אולי זה הקונטקסט העוטף את המפגש הדיאדי. במובן הזה אין ספק כי העבודה "הריקוד" עוסקת בהתקת קונטקסטים - הן של חלקים מיצירה אחת אל אחרת, הן מהעולם הטיפולי אל עולם הריקוד ולהיפך, והן בקונטקסט המוזיקלי שהשתנה לעטיפת התנועה.
אל התקת הקונטקסטים הזו יצקו הרקדנים קומפוזיציות תנועתיות פשוטות יחסית, נעדרות וירטואוזיות פיזית. מה שיצר את תחושת המורכבות הנלווית אליהן היה מזיגת היחד באופן מעניין דרך איכויות תנועה ויחסים משתנים בחלל; העיסוק בקשר עבר גם דרך דה-קונסטרוקציה של מחול, במובן של לקיחת תנועות ממרחב החיים כמו – ריצה באימון, או הליכה של בעל חיים על ארבע – והתקתן אל המרחב האומנותי באופן שמפשיט את המשמעות מהמוכר ובונה משמעות חדשה. פשוט, מהרהר אותך שכלתנית, אבל לא מאוד נוגע.
אם יצירה זו עסקה במגע, הרי שהעבודה EL MANISERO, כשמו של היוצר, התאפיינה בעיקר באי-מגע. אל הבמה נכנס אמן לבוש בג'ינס ונעלי ספורט, רחוק מדמותו הסטראוטיפית של רקדן. הפעם פוזרו על הבמה חפצים שונים על גבי כסאות ושולחן: בננה, מחברת, נעליים, בקבוק מים והאמן נע ביניהם – כאובייקט המכונן את קיומם ובו בעת מדגיש את הסטטיות שבהם, עצם ללא עצמיות.
קיוויתי לעיסוק מורכב ביחסי הדומם מול הנע, באופן שמידת תנועתו של האחד מגדירה את מידת הסטטיות של האחר ומתחלפת, באופן שעוסק בתנועה ואי-התנועה הטמונות גם יחד בחפץ וגם באדם – ומה יותר מאשר מחול הוא מדיום מתאים לעיסוק ביחסים האלו.
בפועל חזיתי בפרפורמנס מפוצל - בו יש עולם של חפצים סטטיים ועולם של אדם נע הבורא את קיומם. לא היה עיסוק כלל במורכבות היחס בין התנועה של בני אדם לאשליית התנועה באובייקטים. הקשר הזה פשוט לא היה. החפצים עמדו דוממים והיוצר הסתובב ביניהם, מקפיד לא לגעת, להשאירם בעולמם. החוט המחבר היחידי בינו לבינם היה עלילה שסיפר באנגלית ויצרה איזושהי תחושה של נרטיב, שהצליח לכונן רסיס של משמעות במה שנראה כאוסף הערות או מחשבות מפנקסו של אמן, שפוזרו על הבמה כמעט בלי קשר ופשר.
כדי להעביר את מסריו השתמש אל-מאניסרו בעזרים חזותיים מינימליסטיים, מעט קול, בעיקר שירה שהפיק בחלל של שקט, ותנועה שנעה בין מחוות גוף קטנות, מכונסות ונשלטות, לתנועות חושניות-לטיניות נטועות במקום. ריקוד במובן של מחול נע, משתמש בחלל, זורם, מאורך – לא היה שם. מוזרות ומבוכה כן.
במידה רבה חוויה אינהרנטית לפרפורמנס היא המבוכה, אבל בפרפורמנס טוב המבוכה היא כמו בתאונת רכבת שאתה לא יכול להתיק ממנה את העיניים. כאן זה לא קרה, יותר רצון להמשיך הלאה, כזה שאינו גורר הרהורים לאחר המופע או חיפוש קשרים אל עולמך האישי אלא נשאר שם – קר ומוזר.
לפנייה לכתב/ת 
