סופר של אהבה וחושך: היצירות הגדולות של עמוס עוז
מהפריצה עם "מיכאל שלי" דרך "קופסה שחורה" השנוי במחלוקת ועד לאוטוביוגרפיה המופתית "סיפור על אהבה וחושך" - עמוס עוז הותיר אחריו שורה ארוכה של נכסי צאן ברזל ספרותיים. יצירות שזיכו אותו בשלל פרסים, תורגמו לעשרות שפות, נלמדו בבתי הספר ושבו את לבבות הקוראים והמבקרים
"מיכאל שלי" (1968)
אין אדם שקרא את "מיכאל שלי" ואינו זוכר בבירור את מילותיה ושמה של הגיבורה חנה גונן. חנה - שמרגישה זרה בירושלים, אך מיטיבה לתאר אותה מכל אחד אחר; מתאהבת בגאולוג בשם מיכאל, נישאת לו, מביאה עמו בן, ואז מתרחקת ממנו בעקביות; חנה שחולמת בלילה על שכניה הערבים, ושמציאות חייה נטרפת בתוך הסיוטים שמשתלטים על נפשה. האם היא מעוררת אמפתיה או כעס? אין קוראת או קורא שנשארו בלי דעה. כששבים אל משפטי הפתיחה של הספר - "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב, ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות" - מבינים מדוע הוא הפך את השם עמוס עוז לשגור בפיו של כל ישראלי. בהמשך הספר תורגם לעשרות שפות, ונבחר לאחד ממאה הספרים החשובים במאה ה-20 במסגרת סדרת ספרי מופת של הוצאת "ברטלסמן" הגרמנית.
נפרדים מעמוס עוז: "נפיל ספרותי"
התקשורת העולמית מספידה: "קול מוסרי ולוחם שלום"
"סיפור על אהבה וחושך" (2002)
כשהיה בן 63, גיל שבו חלק מהאנשים עולים על פיג'מה ויוצאים לגמלאות, עמוס עוז עשה את ההפך המוחלט - ושחרר יצירה מונומנטלית ששדרגה את מעמדו אפילו עוד יותר: מסופר מוכר ומוערך בזירת הספרות העולמית, הפך לכוכב על. הספר, שתורגם לעשרות שפות, חשף בפני הקוראים את סיפורה של מדינת ישראל (או לפחות קבוצות מסוימות בתוכה) דרך סיפורו האישי של הכותב: מילדותו של הילד עמוס קלוזנר בירושלים, בן למשפחת משכילים רוויזיוניסטים מוכרת, דרך התבגרותו והפיכתו לאדם כותב. בלבה של היצירה האינטימית והסוחפת הזו עומדת חידה התאבדותה של אמו, אישה דיכאונית, ששמה קץ לחייה כשעוז היה בן 12 בלבד. ובכל זאת, זהו ספר מלא חיים ונחמה, שכולל רגעים עתירי יופי, חכמה וצחוק, והופעות אורח בלתי נשכחות של ענקי תרבות, כמו עגנון וטשרניחובסקי. על הספר זכה עוז בפרס גתה, הפרס הספרותי השני בחשיבותו בעולם לאחר פרס הנובל.
לפרק הראשון מתוך "סיפור על אהבה וחושך"
"ארצות התן" (1965)
דרכו הספרותית של עמוס עוז נפתחה בהצהרה: הרומן הראשון שלו, זה שסימן אותו כסופר מבטיח, הורכב מאסופת סיפורים שמתרחשים על רקע הנוף האוטופי של הקיבוץ, ומציגים אותו מזווית אחרת מזו שהייתה נהוגה עד אז. קולות התן, המייללים תדיר ברקע ומהדהדים גם בשם היצירה, נוסכים אווירה של אימה, ומרמזים כי בעומק נפשם של חבורת הסוציאליסטיים האידאולוגים, חברי הקיבוץ, מבעבעות תשוקות כמוסות, אפילו אפלות. במילים אחרות: הקיבוצניקים הם כאחד האדם. האם הייתה זו ביקורת מורכבת על הדור הקודם, מקימי הארץ? בפשטות: כן. ההחדרה רבת הרושם של הפראיות אל תוך הציונות המתחדשת, תוך שימוש מגוון במטאפורות ובסמלים, לא חמקה מעיני המבקרים. בעיתון "דבר" כתבו כי הוצאת הספר היא "אירוע שאין למעט בחשיבותו. המספר הצעיר הצליח להוציא מתחת ידיו סיפורים בשלים, שחותם הכישרון האפי טבוע בהם היטב". וזו הייתה רק ההתחלה.
"פה ושם בארץ ישראל" (1983)
הנה עובדה ידועה לכל: עמוס עוז היה אדם דעתן, בעל עמדות מוצקות, שהקפיד להשמיע את מחשבותיו הפוליטיות מתחילת דרכו ועד שלהי חייו. ובכל זאת, הוא דאג לנהל דיאלוג מתמיד עם העם בקרבו הוא ישב. בספר המסע התיעודי הזה, עוז מתאר בשפתו, שאין שנייה לה, מפגשים שערך עם אנשים שונים ברחבי ישראל, בראשית שנות השמונים. הראיונות פורסמו תחילה כסדרת מאמרים בעיתון דבר, ומביאים את קולותיהם של חילונים, חרדים, מתנחלים, ערבים, מכל מקום ובכל גיל. גם היום, אחרי שנדמה שכבר שמענו, קראנו וראינו כל מה שאפשר בנוגע לפוליטיקה הישראלית - קריאה חוזרת בהגיגיו של עוז מעלה שאלות כבדות משקל, נוכח תובנותיו השקולות של אדם יסודי ומעמיק.
לפרק הראשון מתוך "פה ושם בארץ ישראל"
"קופסה שחורה" (1987)
רומן מכתבים הוא הזדמנות נהדרת לכל כותב להשוויץ ביכולתו לדבר בקולות שונים. הבעיה: רק סופרים מעטים יכולים לעשות זו באופן כל כך משכנע כעמוס עוז. "קופסה שחורה" מציג גלריה של דמויות, הנבדלות זו מזו במזג ובשפה, ובמרכזו עומדת מערכת יחסים הרסנת בין שניים, אילנה ואלק. תחת ידיו המיומנויות של עוז, סיפור האהבה נפרש כמותחן, ובמרכזו תעלומה: מה בדיוק השתבש שם? מצד שני, היה זה אחד מהספרים הכי שנויים במחלוקת של עוז, כאשר מבקרים רבים זיהו בו קווים בעייתים מבחינת הייצוג של קבוצות שונות באוכלוסיה, ובראשן המזרחים. בכל זאת, דור או שניים של תלמידים המשיכו לקרוא את היצירה במסגרת לימודי הספרות בתיכון, ושיננו את דברי המורה לקראת בחינות הבגרות.
לפרק הראשון מתוך "קופסה שחורה"
"הבשורה על פי יהודה" (2014)
הרומן האחרון בפרוזה שעוז הספיק לפרסם בחייו זיכה אותו בכבוד גדול - ובשיחת טלפון מפתיעה מאחד, טולסטוי. רק לאחר כמה גמגומים והרמות גבה, הבין עוז כי מדובר בצאצא לא-כל-כך-קרוב של אותו לב טולסטוי, הטיפוס המזוקן שכתב את "מלחמה ושלום" ו"אנה קארנינה". היה זה הנין של הנין שהתקשר כדי לבשר לעוז שזכה בפרס יאסנאיה פוליאנה, החשוב ביותר המחולק ברוסיה, על "הבשורה על פי יהודה". כמו רבים מספריו של עוז, גם עלילתו של זה מתרחשת בעיר שהכיר יותר מכל: בירת ישראל. הזמן: שנות החמישים והשישים. במהלך מעניין ואמיץ, עוז מטפל בנושא הטעון של בגידה, ועורך הקבלה מרתקת בין מערכת יחסים קטנה של דמויות אנונימיות, לסיפורו של יהודה איש קריות, שעל פי המסורת הנוצרית בגד בישו, והביא לצליבתו. בראיונות רמז עוז כי לא סתם בחר לעסוק במושג הבגידה, ששוב הפך למרבה הצער לפופולרי בימינו, אפילו בוויכוחים פוליטיים לצד הברזייה. בדרכו היצירתית, עוז ביקש מאיתנו שוב, בפעם האחרונה, להביט במראה.
לפרק הראשון מתוך "הבשורה על פי יהודה"
"מתחילים סיפור" (1996)
חלומו של כל קורא: לקבל טיפ, אפילו בדל של טיפ - צל צלו של טיפ - מסופר מצליח. עמוס עוז, שענה לא רע על ההגדרה של "סופר מצליח", בא להגשים חלומות. בספרו "מתחילים סיפור" מ-1996 הוא מגלה את סודותיו השמורים ביותר, המקבילה הפרוזאית למתכון של "קוקה קולה" בעולם המשקאות הקלים. וכך, המאסטר ניגש לטפל בשאלה הראשונית ביותר: כיצד מתחילים סיפור. עוז מגייס לצדו כמה מעמיתיו - קפקא, גוגול ועגנון נמנים עליהם - מציג ניתוחים של הקלאסיקות שחיברו (מלבד היותו סופר, עוז עשה גם כברת דרך כאקדמאי) - ושוטח את משנתו בנושא. היום הטקסטים האלה מככבים בסדנאות כתיבה ובחוגים לספרות, ומסייעים לסופרים מתחילים בימי החופשה של המוזות.
"מנוחה נכונה" (1982)
מכירים את קיבוץ גרנות? מי שקרא את "מנוחה נכונה" עשוי לחשוב שמדובר בנקודה אמיתית במפה: הרי הכל חי ומוכר כל כך. בסצנות הפתיחה אנחנו פוגשים את יולק ליפשיץ, מזכיר הקיבוץ הנרגן, שהפך מצעיר בעל חלומות מתוקים לאדם שמתבשל במיצי המרירות של עצמו - ואת בנו יונתן, בן ה-27, שמחכה לרגע שיוכל כבר לקום ולעזוב, הכי רחוק שרק אפשר. לקלחת מצטרף בחור צעיר וזר בשם עזריה, שמגיע לקיבוץ ללא מלווים, ומחולל דרמה שנדמה שבסתר, גם בני הקיבוץ המנומם פיללו לה. נראה שכמהו לה גם השופטים בפרס ברנשטיין, שהעניקו לעוז את הכבוד ב-1983.
