לרדת על רחל המשוררת ולדקלם טראומות בחרוזים: כששירה הופכת לקליקבייט
האווירה בערב "הסלאם הגדול", הגמר החגיגי של תחרות הספוקן וורד, דמתה לזירת איגרוף. מה לא היה שם? שירים על סופה הקרב של סבתא, תלונות על האוברדראפט ואפילו שיר מנקודת מבטו של נייר טואלט מצוברח. עתה גם יוצא "בקול רם", הספר הראשון בעברית שמאגד את היצירות הבולטות בתחום
מי שהזדמן במוצאי שבת לאולם ההופעות רדינג 3 בתל אביב יכול היה לחשוב שהגיע לחוג בית של מפלגת מרכז חדשה: בני נוער נלהבים בקפוצ'ונים לצד ישישים מצועפים, חילונים ודתיים גם יחד, סטודנטים טרוטי עיניים למדעי המחשב ותלמידים סנטימנטליים מהמכללות לאמנות - כולם היו שם. אפשר להירגע, אין מפץ פוליטי בדרך: האידיאולוגיה היחידה שחלקו הנוכחים הייתה התלהבותם הבלתי מרוסנת מכל הקשור לחרוזים, הלצות פואטיות ומשחקי מילים.
האירוע היה "הסלאם הגדול", אירוע הגמר השנתי של תחרות "פואטרי סלאם" בישראל, שהפיק תיאטרון האינקובטור. בדוכן שהוקם בכניסה נמכרו כמטריות-בזמן-הגשם עותקים רבים של הספר "בקול רם!", אוסף הספוקן וורד המקיף הראשון שיוצא לאור בעברית, או לפי הכינוי המחייב שבו הוא משווק: "התנ"ך של הספוקן וורד הישראלי".
טל כהן, הזוכה בתחרות "הסלאם הגדול" 2018. היפנוט ורבלי
מאות הצופים שהתכנסו במקום על אף מזג האוויר, הוכיחו שסצנת הספוקן וורד עדיין קיימת. מישהו בקהל אף העיד שזהו האירוע הגדול ביותר שהוא זוכר מאז התחיל לפקוד את הערבים האלה, אי שם בראשית העשור. גם בפנים האווירה הייתה סוערת: חובבי השירה הדבורה מילאו את האולם עד קצהו, בסידור ישיבה שמזכיר קרב אגרוף. רוח הקרב קיבלה הדהוד גם במסגרת הכללים המסורתית: חמישה אנשים אקראיים בקהל קיבלו שלטים, על גביהם רשמו בטוש מחיק ניקוד לקטעים המבוצעים, מאחד עד עשר (או עד 14, אם הם יצאו מגדרם). לשיאן הזכיות של השנה החולפת, טינג פנג, הוענקה חגורה שמעוצבת בדומה לזו של אלופי ההיאבקות במשקל נוצה. ובכל זאת, שאלה אחת, עתיקה כמו הספוקן וורד עצמו, נותרה מרחפת בחלל: מה בעצם קורה כאן? האם זה סטנד אפ? זה פרפורמנס? ואולי, כמו שמתעקשים להציג את עצמם האמנים המשתתפים, זו פשוט שירה?
ספוקן וורד, או בשמו העברי והחינני קצת פחות - שירה מדוברת, נולד אי שם בשנות השמונים בשיקגו במוחו של מארק סמית', ובינתיים כבר הפך ללהיט עולמי. לישראל סוגת הכלאיים הזו, על התפר שבין כתיבה לראפ, הגיעה לפני כשש שנים, בערבים שארגנו אריק אבר, נילי קופלר ועמית אולמן. מהר מאוד הערבים האזוטריים צברו חסידים רבים, וקיבלו נוכחות משמעותית ברשתות החברתיות. גם כוכבים קטנים יצאו משם: לוסי איוב, שהשתלבה בתאגיד השידור; ג'ימבו ג'יי (עומר הברון), ששירו "עשיתי" זוכה להשמעות רבות ברדיו; "פדרו גראס" (עמית אולמן) שחתום על המופע "העיר הזאת"; ואריק אבר שמוכר עדיין בעיקר בגבולות הפואטריסטים.
אז על מה שוררו המתמודדים, שעלו בזה אחר זה, ודקלמו את הקטעים שלהם, בעודם מגייסים את כל האינטואיציה, מוסיפים קורטוב של דיקציה, ממזגים אמת ופיקציה, ויוצאים מכליהם כדי להביע מידה ראויה של אמביציה, כמנהיגיה הבלתי חמושים של איזו מליציה? ובכן, על כל מה שיגרור איזו תגובה רגשית: התנסויות מיניות ראשונות - לבד או עם פרטנרים? יש. הטרדות מיניות גבוליות? גם כן. ביקורים על כורסת הפסיכולוג, מותו של אח גדול, מחשבותיה של סבתא על סופה הקרב, קטע שמוקדש לכסף - תוך אזכוריה של יצאנית, ברית מילה, יום מסויט מעל האסלה - הכול הולך.
קשה שלא לקבל את הרושם שספוקן וורד, שנולד עוד לפני שמישהו הכיר את המילה "גוגל", התעצב בינתיים כשירת הקליקבייט. בהפסקה שבין הסבב הראשון לשני, מישהי בתור המתארך לשירותים התלוננה: "פעם זו הייתה תחרות של סטנד אפ. היום זו תחרות של טראומות". יש בכך אמת. אף שקטעים אחדים בתחרות הציגו שימוש יצירתי במיוחד בשפה העברית - נדמה שכוח המשיכה של רוב הקטעים טמון דווקא בחיטוט פומבי בפצע. וכך קטעים אחרים, מבודחים יותר, כמו זה שעסק בספוילרים, או זה שנדרש למלחמת העולם הראשונה, נבלעו בין שלל הווידויים האינטימים.
"באמת בעיה לעשות שירים משחפת". צביה מרגליות בקטע "אישה עובדת"
מי שזכתה בסופו של דבר ב"מיקרופון הזהב" הייתה טל כהן. בניגוד למתמודדים אחרים כהן בלטה בהופעתה המינורית והסגורה, ודווקא האופן הברור והאיטי שבו ביטאה את מילותיה פעל כמעין היפנוט ורבלי. הקטע הראשון שלה חגג את החשש מאיבר המין הגברי ("בגיל ההתבגרות עשיתי את זה הרבה, אבל עשיתי את זה בלי זין. עשיתי את _ה"), והטקסט השני שלה סנט והילל בו בזמן את תופעת ה-Well Being. בעקבות זכייתה, היא תטוס לפריז ותייצג את ישראל בתחרות הפואטרי סלאם הבינלאומית.
השירה המוטחת נושאת בחובה הבטחה: כל אחד יכול להיות כוכב. כמו בקהל, גם על הבמה עמדו אנשים מכל הסוגים, מתכנתים וברמנים, שהדבר הבולט ביותר בהופעתם היה אי-התבלטותם: לא נצנצנים של כוכבי פופ-רוק, לא סוואג מעודכן של די.ג'יי, לא קעקועים של אמני היפ הופ, לא צעיפים ומקטורן של משורר - רק קז'ואל מכף רגל ועד ראש. הגיבורים של הספוקן וורד הם אנטי-גיבורים, והם מתכוונים להשוויץ בזה.
צביה מרגליות, שזכתה בתחרות הארצית בשנת 2012 - ובפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם ב-2018, התייחסה לאופי היומיומי שלובש לעתים הספוקן וורד: "אני כמו איקאה, כל דבר שאתה רואה בתצוגה, מוכן במחסן בסוף הדרך", דיקלמה. בקטע שלה פנתה לרחל המשוררת, המביטה אליה מן השטר של 20 שקל, בכינוי "קולגה": "זה בקיצר שיצא לך מוניטין, זה בגלל שאת מתה", היא מתגרה בה ומקניטה: "באמת בעיה לעשות שירים משחפת". מרגליות אף מאתגרת את המשוררת "לכתוב שירים על אהבה מתפקדת ואוברדראפט". טל כהן עצמה חתמה את הערב עם שיר בונוס, בו היא מדברת מפיו של נייר טואלט מצוברח ("החיים תולשים ממני פיסה אחר פיסה").
עיון בספר, שבו מובאים 86 קטעים מאת 56 כותבים - שפע מרשים ללא ספק, מעלה מסקנה חד משמעית: המעבר מדקלום לדפוס אינו מחמיא לספוקן וורד. נראה כאילו סימני הניקוד כופים את עצמם על המילים כחבורה של פשפשים. דווקא כשהמילים מופיעות בכתב, חולשותיו של המדיום נחשפות. לפתע החרוזים, שעל הבמה לא פעם נשמעים קולחים, משעשעים וסוחפים (ובינינו, אין מה לעשות - לפעמים גם קצת מעצבנים) - נדמים כפשטניים, קלי דעת או במקרה הרע, ילדותיים.
אל לנו להיות שמרנים: שירה איננה חייבת להיות מעונבת, אפרורית וכבדת ראש. רק בשנה שעברה זכה בוב דילן בפרס נובל לספרות. לא בזכות שני ספריו, אלא הודות לפזמונים שחיבר. ובעצם, גם נתח מכובד מהשירה הקדומה ששרדה ושמוכרת לנו בוצעה בליווי נבל קטן ששמו לירה (ומכאן הביטוי שירה לירית). אולם בספוקן וורד קורה דבר יוצא דופן: השירים נכתבים מראש על מנת להיות מבוצעים במסגרת תחרות. הצורך למשוך את תשומת הלב של המאזין, לחטוף אותה ולשמור עליה כבת ערובה לאורך כמה דקות רצופות, מעצב גם את הטקסט הכתוב. בזמן הביצוע החי המניפולציה נדמית כברורה מאליה, אך בכתב היא נחשפת במערומיה, ונראית בלתי נינוחה ומאולצת.
בשורה התחתונה, יותר משהספר "בקול רם!" עובר כספר שירה, הוא פריט אספנות, או מרצ'נדייז למעריצי הז'אנר, והקריאה בו יכולה לשעשע את מי שכבר מכיר את הקטעים מהופעה חיה או מתיעוד מוקלט. אך הספוקן וורד אינו זקוק לביקורת מחמיאה כזו או אחרת - הוא כבר הוכיח עצמו כתנועה של ממש. הספר הזה הוא בעיקר פרס שהקהילה הזו מעניקה לעצמה על הישגיה.