הספר שמוכיח: תל-אביב אאוט, חיפה אין

נדמה לי שלא אגזים אם אומר שלספר הזה יש תפקיד משמעותי בעיצוב האפשרויות התרבותיות של ישראל 2019, תפקיד שחורג מחשיבותו של המחקר ההיסטורי והספרותי על העיר. התרבות הישראלית הפנתה את מבטה לעבר תל-אביב וירושלים, אבל גולד משחזרת את החלומות שחלמו ועוד חולמים בחיפה, וגם את החיים הממשיים שמתקיימים בה בין ההר לים. לא מפתיע, למשל, שדווקא סופר חידתי כיואל הופמן מרבה לכתוב על חיפה. כשאפרים, הגיבור של ספרו בעל אותו השם, נוטש את אשתו ומשוטט בעיר ללא מטרה, דמעותיו מתמזגות עם נופה ו"האוניות שבמפרץ שטות בתוך מי הדמעה כמו דגים באקווריום". עם מותו של עמוס עוז הופיעו השבוע שוב ושוב המדרגות הנצחיות של בניין טרה-סנטה הירושלמי - אבל גם לחיפה ההזדמנויות הספרותיות שלה למעידה רומנטית, כפי שמזכירה גולד. ב"המאהב" של א"ב יהושע, למשל, מתהפכים התפקידים המגדריים ודאפי מובילה את נעים במורד מדרגות החמורים. בהמשך, ההדרכה במסתרי חיפה תתחלף בהדרכה במסתרי גופה.

הזרקור מופנה מהדרמה הלאומית אל חיי היומיום. עטיפת הספר

חיפה הייתה "עיר העתיד" של הרצל, אבל היא אינה רק פוטנציאל לא ממומש, התקווה הגדולה של הציונות שנזנחה בצד הדרך, כפי שמציגים אותה בטעות. זו עיר שיחסה לעבר חורג מהמוזיאלי. בפרק המתרחש ברחוב אבן סינא, לצד היכל העירייה וגן הזיכרון המשקיף עד הרי הלבנון, הופכת חיפה - שהייתה מגרש המשחקים של אדריכלים בעלי חזון וגם של נילי הילדה המשוטטת עם אביה - למרחב חי ונושם, על אף ובזכות הזיכרונות הכבדים המוטלים עליה. הדר הכרמל היא שכונתם של יוצאי מרכז אירופה שבבתי הקפה האוסטריים שלה למדה הילדה-המחברת לקרוא גרמנית, אבל גם השכונה שבגבולה עמדו בתי מידות של נכבדים ערבים שנמלטו מן העיר, כמו הרוב המוחלט של ערביי חיפה. גולד מראה שאזורי הגבול הללו מזינים את הרומנים של סמי מיכאל, והם כמו המקף המחבר ביהודי-ערבי של ספריו.

הדיון באזורי גבול ובתת-מודע עירוני יכול להיות מעייף למדי כשהוא מטופל בידי אקדמאים, אבל גולד עוסקת בסוגיות האלו מבלי לפגוע באיכות הפרוזה שלה. זה אולי קשור גם לעובדה שאת הספר כתבה בעברית במקביל לגרסתו האנגלית שיצאה בשנה שעברה, במקום להסתפק בתרגום שלו - תזכורת חשובה עבור אקדמאים ישראלים שכדאי לכתוב עברית בעברית. למרבה השמחה, גולד גם מצליחה לחמוק ממלכודת הנוסטלגיה הדביקה, נאמנה לשירו של נתן זך על הקזינו בבת-גלים, שפקדו קצינים בריטים לוגמי-שרי: "את שהיה כאן אי-פעם שלם ומתוקן ויפה לנעורים בעיר חוף לחוף ים... כבר לא ניתן יהיה לשחזר: לא להם אף לא לנו הממלכה".

"חיפה אהובתי" הוא ספר מצוין למי שמבקש להכיר את חיפה באמת, והוא גם הצעה מפתה לקחת דף ועיפרון, לצייר מפות נוספות של חיפה, לקום מהכורסה וללכת לפיהן, שכן המחקר האישי של גולד הוא רק ההתחלה. איך למשל ייראה ספרו המקביל של חוקר ספרות פלסטינית?

מעבר לזה, יש כאן דגם מוצלח לכתיבה בין-תחומית על מקום, ומעניין להשוות אותו לספרים דומים שיצאו לאחרונה כמו "סמוצ'ה" של בני מר, ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה. הבחירה לעסוק במקומי היא תרופה טובה מפני התקיעוּת שבה מצוי סדר היום הלאומי והתרבותי: ככל שהפרויקט הציוני ימשיך להשתולל ככלב מוכה כלבת, כך נזכה כנראה לקרוא חיבורים נוספים שמבקשים למצוא מפניו מפלט באמצעות העיסוק בלוקאלי, בעירוני ובאישי, ומדגישים את מרקם החיים הצפוף שבין בני דתות שונות ובין שכנים. חסן שוכרי ושבתי לוי, ראשי העיר של חיפה וידידים קרובים, התחנכו שניהם בבית הספר הגבוה להכשרת פקידי האימפריה העות'מאנית באיסטנבול, שסיסמתו הסובלנית הייתה "המינהל הציבורי קודם בחשיבותו לטורקיה", ולפיכך העדיפו את טובת העיר על פני הפוליטיקה האתנית. ייתכן שהרוח הזו מחלחלת גם אל מחקר התרבות העכשווי, שבו הזרקור מופנה מהדרמה הלאומית המופשטת אל החיים העירוניים של היום-יום ואל התקווה הטמונה בהם.

"חיפה אהובתי", נילי שרף גולד, הוצאת דביר, 964 עמודים

הביקורת פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות"