השחקן פול דאנו עבר לצד השני של המצלמה כדי לביים את "תמונה משפחתית", דרמה אינטימית ונוגעת ללב. בריאיון לרגל הסרט הוא מדבר על שיתוף הפעולה עם זוגתו זואי קאזאן, מחמיא למפיק הישראלי אורן מוברמן ולוקח איתו לקח חשוב: "צריך לבטוח בתהליך עצמו"
כשפול דאנו קרא את ספרו של ריצ'רד פורד Wildlife מ-1990, התעוררה בו תחושה מוזרה של הזדהות. משהו הרגיש מאוד מוכר, כמעט אישי, עבור השחקן ההוליוודי המצליח שמוכר לנו בעיקר מסרטים כמו "זה יגמר בדם", "12 שנים של עבדות" ו"אסירים". בהשראת סיפור ההתבגרות הרגיש שכתב פורד, הוא החליט להתנסות לראשונה גם בבימוי. התוצאה היא הדרמה "תמונה משפחתית" שזכתה להכרה אחרי הקרנת הבכורה בפסטיבל סאנדנס אשתקד, ומאז התקבלה בחיבוק חם ממבקרי הקולנוע והצופים בכל העולם. בימים אלה הסרט עלה לאקרנים בישראל, וגם הקהל המקומי יכול להתרשם מהיצירה, שעלילתה מתרחשת אי שם במדינת מונטנה, הרחק מהמזרח התיכון המהביל, אך נוגעת בתחושות והתלבטויות המהדהדות בכל תא משפחתי, בכל מקום, בכל זמן. אפילו בשנות ה-50 המופלאות - תור הזהב של החברה האמריקנית, לפחות בעיני עצמה.
"גדלתי בקונטיקט והתקופה של שנות החמישים תמיד נתפסה כמיתוס האמריקני הגדול. מבחוץ הכול נראה מושלם, כמו אינסטגרם של היום. אבל מאחורי המעטה הנוצץ הזה לכולנו יש כאב, ומאבק וצללים אפלים שנוגעים לאובדן או לב שבור", אומר דאנו בריאיון שנערך במהלך פסטיבל קאן, בו הוקרן הסרט במסגרת שבוע הביקורת, וקושר בין ההזדהות האישית לגילוי הלב כפי שבא לידי ביטוי על המסך. "האמנות מאפשרת לנו להיות כנים לגבי כל הצדדים הללו. אני חושב שהדמויות חשפו את הגוונים האפורים הללו בחיים, שהם יותר אמינים לדעתי מהצד המואר. לפעמים דרמות נוטות להיות יותר מדי שחור או לבן. ניסיתי לא להישאב למלודרמה", הסביר.
פול דאנו(צילום: Kevin Winter/GettyimagesIL)
ואכן, נראה שההתרחשות ב"תמונה משפחתית" פוסעת בזהירות לאורך הגבול שבין דרמה למלודרמה, בין ניואנסים של אינטימיות לערבול של צחוק ובכי. העלילה חודרת עמוק לתוך תא משפחתי קטן, צנוע ועל פניו מגובש. אבא ג'רי (בגילומו של ג'ייק ג'ילנהול), אימא ג'נט (קרי מליגן) והבן המתבגר ג'ו (אד אוקסנבולד) עוברים לעיירה במונטנה ומנסים להתאקלם לסביבתם החדשה. משנה מקום, משנה מזל? אולי לרעה. משהו מתערער בעולמו של ג'רי והוא יוצא לחפש את עצמו כמתנדב במלחמת לוחמי האש בשריפה אדירה ומסוכנת, בעודו משאיר את יקיריו בבית הבורגני הכפרי שעזר להקים. בהיעדרותו גוברת בדידותה של אשתו וזו מזמנת לה משבר קיומי ששולח אותה לרעות בשדות זרים, יציבים ובטוחים יותר. הבן ג'ו מתבונן בהוריו מהצד ומבפנים, ובייאושו הרב רואה כיצד התא המשפחתי המגונן שלו מתפורר. לא בבת אחת, בלי יותר מדי זעקות שבר ודמעות, אלא כתהליך מתמשך, עדין, נוגע ללב. דאנו הקפיד להמחיש אותו תוך מתן מקום לנקודת המבט המכבדת של כל אחד משלוש הדמויות, איתן הוא מזדהה בצורה זו או אחרת.
דיוקן משפחתי עדין. מתוך "תמונה משפחתית"
"הילד הוא עד שדרכו הסרט מתבונן במשפחה, ואני חושב שהלב שלי יוצא אליו, מתוך התחושה הזאת שהאדמה מתחילה לרעוד תחת רגליך ויש שינוי שמגיע", אומר דאנו, "מהעיניים שלו יש כאן מסתורין הנוגע להורים שלו, גילוי שהם בני אנוש ויש להם רגשות וסודות. אבל אני מוצא את עצמי בכל שלוש הדמויות, ומזדהה איתן. אני חושב שזה דיוקן משפחתי וכל הדמויות הראשיות בו עוברות תהליך התבגרות. התאהבתי ונמשכתי לכולן. יצאתי עם משהו מהסרט באופן אישי, אני לא בטוח שמדובר בתהליך טיפולי, אבל להשלים את הפרויקט הזה היה דבר גדול עבורי".
מה הכנסת מעצמך לדמות של הנער?
"אני מניח שיש בו משהו ממני. אחותי, שעבדה על הסט כמלבישה, העירה שהג'קט שהילד לבש מזכיר משהו שהיה לי בארון פעם. יש שם המון מהדברים האלה שנוכחים מבחינה רגשית או לא מודעת. זה גם הנימוק לכך ששינינו את הגיל של הילד מ-16 כפי שנכתב בספר, ל-14. מהניסיון שלי בגיל 16 כבר מתעניינים בדברים אחרים כמו לנהוג במכוניות, לעשן ולהתחיל עם בנות".
במקרה האישי של דאנו, בגיל 14 הוא כבר היה עמוק בתוך השואוביז. הוא נחשף למשחק כבר בגיל 10, אבל כנער צעיר הוא לוהק לככב בתפקיד ראשי בסרט L.I.E של מייקל קואסטה מ-2001 וזכה לשבחים. דרמת נעורים זו הציבה אותו על המסלול הישיר להוליווד עם תפקידים ב"מיס סאנשיין הקטנה" (2006) ובהמשך ב"זה יגמר בדם" המופתי של פול תומאס אנדרסון (2007) שקיבע אותו כשחקן איכות גם בעולם המבוגרים. מאז הופיע בשלל סרטים מדוברים כמו "12 שנים של עבדות", זוכה האוסקר של סטיב מקווין (2013), והמותחן "אסירים" של דני וילנב (2013), "נעורים" של פאולו סורנטינו (2015) ו"אוקג'ה" של בונג ג'וןן-הו. ב-2014 הוא זכה לשלל פרסים ומועמדויות כשחקן ראשי על גילומו של סולן להקת הביץ' בויז בריאן ווילסון בדרמה "אהבה וחסד" של ביל פוהלד. פה גם התחיל שיתוף הפעולה שלו עם התסריטאי והמפיק הישראלי-אמריקני אורן מוברמן, יחסי עבודה שהפכו לחברות אמת, בצילה נבטה הפקת "תמונה משפחתית".
פול דאנו ודניאל דיי לואיס ב"זה יגמר בדם"
"אורן הוא חבר טוב, אני אוהב אותו", מצהיר דאנו, אותו ליווה מוברמן כמפיק. "הוא אחד האנשים הנדיבים ביותר שאפשר לשתף איתם פעולה בתעשייה. הוא היה כל כך טוב אליי, כל כך חשוב שיש לצדך מישהו שאתה יכול לכבד, מישהו שאתה יכול להעריך מבחינה יצירתית גם כשהוא מפיק. במיוחד בפעם הראשונה, להיות עם מישהו שעומד מאחורייך ואתה יכול להגיד לו, "פאק, יש לי בעיה". הוא היה שם בעבר. אני אוהב מה שהוא עושה לא רק מבחינת העבודה שהוא עושה כבמאי ותסריטאי אלא גם כמפיק, הוא דוחף לכך שסרטים ייעשו. זה נהדר".
מוברמן הוא חבר טוב ושותף לדרך, אולם במהלך כתיבת התסריט חלק דאנו רגעים רבים של יצירה עם הקרובה אליו ביותר – בת זוגו השחקנית זואי קאזאן. קאזאן סיפרה כי חוויית העבודה המשותפת הייתה נוראית מנקודת מבטה, ודאנו מודה כי הם התקשו למצוא שפה משותפת ונאלצו לאמץ לעצמם דינמיקה מקצועית כלשהי שתהפוך את התהליך למסודר יותר, ופחות רגשי. "כתבתי את הטיוטה הראשונה וחשבתי שהיא הייתה די טובה, אבל זואי קרעה אותה לגזרים", הוא נזכר, "רבנו, והיא ביקשה שאתן לה לערוך את הטיוטה שלי מחדש. ואז פשוט מצאנו דרך לעבוד ביחד, היינו מדברים כמה שעות ואז חולקים את מה שכתבנו. לא יכולנו לכתוב באותו החדר כי זה היה משגע אותנו, זה היה קשה. אנחנו גרים ביחד, אבל בסופו של דבר נראה לי שזה עבר בסדר".
פול דאנו וזואי קאזאן(צילום: Rich Polk/GettyimagesIL)
שלא כמו בסרט "תמונה משפחתית", התא המשפחתי של דאנו וקאזאן שרד את הטלטלות היצירתיות ובאוגוסט האחרון הצטרפה אליו תינוקת קטנה בשם אלמה. לא בטוח שיש משהו בניסיון הקולנועי שלו שהכין אותו לתפקיד חייו כאבא, אבל כבמאי המוליד מתוכו סרט ראשון הוא למד המון מהפרויקטים הרבים בהם השתתף כשחקן לאורך השנים. "למדתי הרבה מבמאים שעבדתי איתם בכל הנוגע לניהול צוות, והדרך בה מתנהגים ומרגישים על הסט, אבל כשמדובר בזוויות צילום ועריכה, אני חושב שזה בא בעיקר מצפייה בסרטים כצופה - לא מעבודה על סט הצילומים כשחקן", הוא אומר.
"הדבר הכי חשוב שלמדתי זה לעבוד עם אנשים שלא חוששים להיות הם עצמם, ולממש את היצירה שלהם וזה משהו שאני מגיב אליו בכל צורה של אמנות. אני אוהב לחדור לעולמו, לבו וראשו של מישהו. הדבר שגיליתי כבמאי בסרטו הראשון, והלוואי שהייתי מודע לכך לפני, היה לבטוח בתהליך עצמו. אתה רוצה שכל יום יעבור באופן מושלם, אבל זה לא יקרה. יש כל כך הרבה צעדים שנועדו להפוך משהו למגובש ושלם. למדתי המון ואני מקווה לעשות זאת שוב, אולי עם פחות מעידות בדרך. תמיד יהיו בעיות חדשות".
