"אבא הוא האיידול שלי": הבן של סשה דמידוב הולך בדרכו
התפוח נפל קרוב מאוד לעץ: גיא דמידוב (26), בנו של סשה דמידוב, מסיים לימודי משחק וכבר מככב בהצגה חדשה. בריאיון ראשון הוא מספר על החלום לשחק ביחד עם אביו ואיך הוריד כמעט 40 קילו
היום דמידוב, 26, הוא תלמיד שנה שלישית בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, ומככב בהצגה "אהבה! אומץ! חמלה!" שכתב טרנס מקנאלי וביים אלון אופיר, ומועלית בהצלחה גדולה בסטודיו. חבורה של גברים הומוסקסואלים, שניים מהם חולים באיידס, נפגשים במהלך שלושה סופי שבוע משעשעים ומרגשים בניו־יורק של שנות ה־90. הם לומדים לאהוב, לשנוא, לקבל אחד את השני, ובעיקר את עצמם. המחזה האנושי, המרגש והשנון של מקנאלי זכה בפרס הטוני לשנת 1994 ועובד לסרט קולנוע.
גיא בעל הנוכחות המרשימה, הוא ילד הסנדוויץ' במשפחה. אחיו הבכור דניאל כבר הספיק לשחק בתיאטרון גשר ובהבימה, והאח הצעיר, עמנואל (23), לומד עכשיו משחק בסמינר הקיבוצים. "לא הייתי ילד קל", הוא מספר. "העיפו אותי מהתיכון כי לא אהבתי ללמוד ועברתי לאקסטרני. אהבתי יותר את המסגרת החברתית. מן הסתם רציתי למרוד, למשוך תשומת לב. אהבתי לחיות, לשתות, לחזור מאוחר בלילות ולעשות שטויות. הרבה שטויות. זאת הייתה הדרך שלי לחיות את ילד הסנדוויץ' במלואו".
דמידוב, המתנשא לגובה של 1.92 מטר, שקל בתקופת הנעורים יותר ממאה עשרים ק"ג. עכשיו הוא מסתפק ב־85. "בשביל להתגייס הייתי חייב לרדת במשקל כדי להיות לוחם", הוא אומר. "היום אני כבר לא צריך לשמור על המשקל שלי".
הוריו, במיוחד אביו, הם ההשראה שלו. "אבא שלי הוא ילד נצחי, סוג של פיטר פן", הוא אומר. "הוא משחק את אותם תפקידים ששיחק לפני עשרים שנה. אבא הוא האיידול שלי. כשהוא על הבמה, הוא מביא עולם שלם. הוא כל כך מקצועי וראוי להערכה, ובכל זאת נשאר משפחתי, אכפתי ואוהב. למרות שאני כבשה שחורה, ההורים חינכו אותי להיות מנומס. חינוך סובייטי יהודי, וזה השתלם להם".
אבא שלך חסיד מושבע של הקבלה. מה איתך?
"כילדים היינו הולכים לשיעורים ולארוחת שישי, זאת הייתה חוויה אדירה, תחושה של משפחה ומשהו מאוד רוחני. אני אוהב את המסרים של הקבלה, אבל היא לא בדיוק הדרך שלי".
אתה משחק בהצגה שני סוגי הומואים - גברי ונשי.
"כל סטרייט שרוצה להיות שחקן רוצה לשחק הומו או אישה, ופתאום קיבלנו מחזה שכולנו הומואים. דווקא הדמות הנשית באה לי טבעית. ברגע שהבנתי שהוא צריך להיות רך ונינוח, הדבר הראשון שצץ לי בעיניים זה סבתא שלי מצד אבא, שהייתה אישה אלגנטית, שהסתכלה על הדברים ברוך. חגגתי בחזרות".
כשיסיים את בית הספר, דמידוב רוצה לשחק כמה שיותר, ולא רק בתיאטרון. "אני לא אשב בבית ואחכה שיציעו לי דברים. מבחינתי שחקן הוא אדם יוצר, לא דמות רומנטית שיושבת בבית ומחכה. יש מיליארד כמוני שרוצים להגשים את עצמם, כך שאני היחיד שיכול לעזור לעצמי".
ולשחק עם ההורים?
"בטח. זאת לא שאלה בכלל. הם מתבגרים, ומשתבחים כמו יין טוב. זאת תהיה בושה אם לא נעשה עם זה משהו".