"סלומה" באופרה הישראלית: הפקה מרתקת, ביצוע משובח
אופרת המופת של שטראוס, על הנסיכה שכרתה את ראשו של יוחנן המטביל, זכתה לבימוי מקורי של איתי טיראן. 110 דקות רצופות של עוצמה ולהט
"סלומה" הוא סיפורה של הנסיכה סלומה (שלומית), בתו החורגת של הורדוס אנטיפס, שמתאווה לנשק את יוחנן המטביל (כהן יהודי, מטיף נוצרי ומטבילו של ישו) שהושלך לבור הכלא. הסיפור מופיע בקצרה בברית החדשה ועל בסיסו כתב אוסקר וויילד דרמה פסיכולוגיסטית-ארוטית שמה שמניע את כל גיבוריה זו אובססיה. הורדוס חושק בסלומה בלא שליטה. היא האובססיה שלו. סלומה חושקת ביוחנן המטביל בלא-גבול. הוא האובססיה שלה. ויוחנן הוא קנאי דתי שמוכן לשלם כל מחיר כדי להשמיע את האמת שלו. זו האובססיה שלו. וכולם משלמים את היקר שבמחירים עבור האובססיה שלהם.
המפגש של סלומה עם יוחנן הקודר והחיוור מצית בה השתוקקות עזה לגופו. היא מנסה לפתות אותו, הוא דוחה אותה. המלך הורדוס מבטיח לסלומה שיעניק לה "עד חצי המלכות" אם תרקוד לפניו. היא רוקדת את "ריקוד שבעת הצעיפים" - ריקוד אירוטי שבמהלכו מסירה הנסיכה אט-אט את כל צעיפיה. בתמורה היא דורשת לקבל על טס של כסף את ראשו של יוחנן. וכאשר מובא אליה הראש הכרות שותת הדם, היא אוחזת בו, ותוך כדי שירה יוקדת נושקת לראש הכרות בלהט אורגזמי. מוזיקת שיכרון החושים ששטראוס הלחין בקטע הזה, מביאה את כל האופרה לשיא אקסטטי ועוצמתי במיוחד.
הופעת הבכורה של "סלומה" בדרזדן ב-1905 היכתה בתדהמה את עולם האופרה. זו הייתה יצירה מהפכנית לתקופתה, שלא המשיכה שום מסורת אופראית שקדמה לה. יצירה חדשנית, עם מוזיקה מחשמלת ותזמור וירטואוזי שלא מרפים מהמאזין מהצליל הראשון. היצירה עוררה סוג של "התקוממות מוסרית" והצנזורים של התקופה דרשו להחרים את האופרה ותבעו לקצצה ולשנותה. ואף-על-פי-כן היא זכתה מיד להצלחה בינלאומית עצומה ונכנסה לפנתיאון של יצירות המופת האופראיות. ואף שמדובר ביצירה קשה במיוחד לביצוע, היא בין האופרות המבוצעות ביותר עד היום.
ביצוע של האופרה כולה, בבאדן-באדן ב-2011, עם הזמרת הגרמניה אנג'לה דנוקה
ריכרד שטראוס (1949-1864) הפליא להביע באמצעות מוזיקה מלודית ועושר הרמוני את המאבק הפסיכולוגי שבין הדמויות. העוצמה שלה הולכת ומתגברת במעלה התלול, עד לסצנת הסיום המדהימה. בפרק הסיום של הסצנה הזו שיבץ שטראוס צליל דיסוננסי לחלוטין, צורמני, שנבנה מצירוף טונים מכמה סולמות. על הצליל האחד הזה - שעבור שטראוס היה האמצעי המושלם להביע את שיאה המוטרף והדקדנטי של סלומה - נכתבו תילי תילים של פרשנויות. מביקורת מגנה ("הצליל המבחיל ביותר בכל ספרות האופרה") ועד, בעיקר, שבחים אין קץ.
תפקידה של סלומה הוא מן הקשים ביותר בכל ספרות האופרה. הוא מיועד לסופרנו דרמטית אך משתרע על מנעד ענק, בעיקר בטונים הנמוכים, מעבר אפילו למנעד זמרות המצו-סופרן. האריות שלה ארוכות עד אין קץ והתפקיד מצריך כושר גופני גבוה. הוא גם דורש כישורי משחק של ממש ויכולות תנועה וריקוד משוכללים. מחול שבעת הצעיפים הוא אתגר ממשי. אין הרבה זמרות אופרה שיודעות באמת לרקוד. לכן יש הפקות שבהן רקדניות מקצועיות עושות את הקטע הזה, מקצתן בעירום מלא. אך היו גם זמרות ידועות שהלכו עם התפקיד הזה עד הסוף, בכל מובן. אולי הנודעת שבהן היא הזמרת האמריקנית מריה אווינג.
נראה שאיתי טיראן מציע גירסה שונה מכולן: סלומה שלו עוברת במהלך האופרה טרנספורמציה מורכבת. תחילתה אכן כנערה פתיינית ומפונקת שלא מסוגלת לסבול דחייה. אך המפגש שלה עם המטיף הקודר שהדחייה שלו מציתה בה עלבון ורצון לנקום, מציתה בה גם הזדהות עם עמדותיו של יוחנן המטביל. על-פי טיראן, יוחנן המת מעביר לסלומה בסצנת הנשיקה עם הראש הכרות, את כל תפיסת עולמו. ואז היא זוכה להארה אלוהית. על הבמה היא ניצתת באלומות אור זוהר, נוצקת בה עוצמה עזה והיא מסתערת להשמיד את המלך, מעוז השחיתות. לכן טיראן שינה את הסוף המקורי של האופרה. במקור סלומה מוצאת להורג בידי המלך, אך אצל טיראן זו דווקא היא ששולפת את הסכין ואנשיה מסתערים על המלך להורגו.
ההפקה שראינו אמש הייתה מרשימה בכל מובן: פרשנותו המעניינת-מוזרה של איתי טיראן; עיצוב הבמה (ערן עצמון) ובמרכזו כדור ירחי בוהק שצבעיו ומתארו משתנים תדירות; התלבושות המרתקות המעט חייזריות; והכוריאוגרפיה (רננה רז) שנתנה פתרון מעניין לריקוד שבעת הצעיפים. הסולנית – שלא ניחנה ביכולות ריקוד – ניצבה רב הזמן כמעין ציר שממנו השתלשלו שבעה צעיפים ארוכים אחוזים בידי רקדנים חשופים ודקי גזרה שסובבו סביבה והתפתלו בצידיה.
"סלומה" בגרסת איתי טיראן. עיצוב דרמטי, כמעט מד"בי
האופרה הזו, 110 דקות רצופות ללא הפסקה, מתאפיינת בתזמור דשן ובקטעים אינסטרומנטליים ארוכים. והתזמורת - התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון בניצוחו של דן אטינגר (המנהל המוזיקלי של האופרה) - אכן הפגינה עוצמה ולהט מרשימים, עם אנרגיה שתאמה היטב את הלהט השטראוסי.
הזמרים כולם היו משובחים. יותר מכל הסופרן השוודית הנודעת אליזבט סטריד בתפקיד סלומה, ששמרה לכל אורך הערב התובעני צליל עז ונקי במהלך הולך ומתעצם. אגב, בקאסט השני תשיר את התפקיד התובעני הזה הסופרן הישראלית מירב ברנע. בלטו מאוד גם הטנור האמריקני הוותיק כריס מריט בתפקיד המלך, והמצו-סופרן הישראלית עדנה פרוחניק בתפקיד אימה של סלומה.
שורה תחתונה: אופרה גאונית ומופלאה, בהפקה מקורית ומרתקת ובביצוע קולי ותזמורתי משובח.
לפנייה לכתב/ת 
