ביקורת סרט - "אפסייד": אהבתם את "מחוברים לחיים"? ותרו על הסרט הזה
אין סיבה אמיתית מאחורי יצירת עיבוד אמריקני לסרט הצרפתי המצליח, פרט לניסיון לעשות עליו קופה בארה"ב, שמכירה מקרוב את נושא המתחים הבין גזעיים. אלא שבהיעדר שחקן כריזמטי כמו עומר סיי וכשהסרט אפוף טון קודר ובדיחות מאולצות, יש גבול גם למה שבריאן קרנסטון - וולטר ווייט בשבילכם - יכול לעשות
היו כבר לא מעט עיבודים אמריקנים בעייתיים לסרטים צרפתים, והנה מצטרף אליהם אחד שהופעתו הייתה צפויה, כמו גם נחיתותו ביחס למקור. "אפסייד" (The Upside) הוא עיבוד ל"מחוברים לחיים" (2011) – הסרט הצרפתי שהפך לתופעה בינלאומית. מי יכול היה להאמין שקומדיית "ברומנס" צרפתית על ידידות בין גבר מבוגר ועשיר המשותק בארבעת גפיו, והמטפל האישי הצעיר שלו, בן למשפחת מהגרים מאפריקה, תהפוך ללהיט עולמי.
ההכנסות העולמיות של "מחוברים" הגיעו ל-445 מיליון דולר, מתוכם 166 מיליון בצרפת עצמה (אחד מכל 3.5 צרפתים ראה אותו). הוא זכה לעיבוד ספרדי, עיבודים הודים, וכעת הגיע גם תורם של האמריקנים לקבל גרסה מקומית. בארצות הברית המקור הכניס סכום לא מרשים במיוחד של 10 מיליון דולר, ולכן ניתן היה להצדיק את הפקת העיבוד בקיומו של קהל פוטנציאלי שאולי יתרצה ויראה כעת את הסרט בשפה האנגלית ובכיכובם של שחקנים מוכרים. בישראל, לעומת זאת, צפו בו כמעט חצי מיליון צופים, כמות שהפכה אותו לסרט השני בפופולאריות באותה שנה, כשהוא עוקף את ג'יימס בונד ("סקייפול") ובאטמן ("עלייתו של האביר האפל"). קהל היעד של "אפסייד" בישראל חופף לזה שראה את המקור לפני שבע שנים, מה שמעלה את השאלה האם יש לצופים שאהבו את המקור סיבה לראות גם את העיבוד האמריקני?
התשובה הפשוטה והנחרצת היא "לא". רוב עלילת "אפסייד" נצמדת למה שהיה בסרט הצרפתי, ובמקומות שבהם יש סטייה בעלילה, היא מסתכמת בשינוי ניכר לרעה. הטון קודר יותר (בתאורה ובצבע אך גם במשחק), הסמלים פחות מעודנים מכפי שהיו במקור, והבדיחות מאולצות ולעיתים אף לא נעימות.
יש לי לא מעט הסתייגויות מ"מחוברים לחיים" – בעיקר מהאופן בו הוא עיבד את מוטיב "הניגרו הקסום" מהקולנוע האמריקני, ועיצב את העלילה לכדי פנטזיה פשטנית של אחווה חוצה מעמדות, גזע ושיוך ל"זהות הצרפתית" המסורתית. אבל הסיבות שיכולות לגרום למבקרים להסתייג מהסרט הן המעלות המנחמות שאותן "מחוברים" הציע בהצלחה לקהל הרחב. העברת הדינאמיקה ליחסי לבנים-שחורים בארה"ב ב"אפסייד" הופכת את הניסיון לחבר בין הדמויות לטעון יותר, ואת הפנטזיה למאולצת יותר.
את הנוכחות הסימפטית של פרנסואה קלוזה בתפקיד פיליפ מחליף ב"אפסייד" בריאן קרנסטון. הפעם שמו של הגבר העשיר הוא פיליפ לה קאס, והוא עגמומי ועצבני יותר ממקבילו הצרפתי. הבזקי פלאשבק של אשתו שמתה מסרטן, והבזקים מנדנדים עוד יותר של תאונת רחפן האוויר ששמה אותו בכיסא הגלגלים, מהווים תחליף לא מוצלח לבניה שלמה יותר של הדמות. קרנסטון שחקן מוכשר ואהוב, אך יש גבול למה שהוא יכול לעשות בצימוד עם הארט, ובתסריט שניתן לו.
העלילה מתרחשת בניו יורק, באזורים היוקרתיים של מנהטן המהווים את סביבת המחייה של לה קאס, כמו גם בברונקס, המקום בו גרה לטריס (אג'ה נעומי קינג) – גרושתו של דל. בנקודת התחלה של הסרט דל הוא כישלון – מי שהיה בכלא על פעילות עבריינית בקנה מידה קטן, שלא העביר את דמי המזונות הנדרשים לגרושתו, ושאכזב שוב ושוב את בנו אנתוני (ג'אהי דיאלו וינסטון).
דל מגיע לדירת הענק של לה קאס (הממוקמת בבניין יוקרתי) כחלק מניסיונו לקבל חתימה המאשרת כי ניסה לקבל עבודה. למרות שהוא אפילו לא יודע לאיזו עבודה הוא ניגש, הוא לוכד את תשומת ליבו של דה קאס, וזוכה למשרה שתכניס אותו לעולם העושר והתרבות. תחילתה של ידידות שאמורה לשנות לטובה את חייהם של השניים, באותו אופן חנפני שבו הצופים, הממוקמים בין שתי העולמות המוצגים, אמורים להתפעל מהעושר, אך גם להנהן בהסכמה לאמת הפשוטה והישירה של האדם הלא משכיל.
"אפסייד" עולה למסכים בעיתוי לא מוצלח. הוא הופק ב-2017 באולפן של האחים ויינשטיין, ומיותר לציין מה עלה בגורלה של חברה זו בשנה האחרונה. הסרט נקנה להפצה ע"י תאגיד הבידור הסיני STX וכעת משוחרר בתחילת השנה האזרחית, תקופה שבדרך כלל מתפקדת כמטמנת אשפה לסרטים שאין מהם ציפיות. לפני חודשיים עלה בארה"ב "הספר הירוק", הנושא קווי דמיון ל"אפסייד". "הספר הירוק" עוסק בידידות המתפתחת בשנות ה-60 בין פסנתרן אפרו-אמריקני מצליח והנהג/שומר הראש הלבן שלו במהלך מסע הופעות במדינות דרום ארה"ב. ההערכה ש"הספר" זכה לה ממקמת אותו בצד "הנכון" של המרוץ לאוסקר לשנת 2018. ואם כל זה לא היה מספיק, קווין הארט, שהיה אמור להיות המנחה של טקס האוסקרים הקרוב, איבד את הג'וב אחרי הצפתן מחדש של הערות הומופוביות אותן אמר בעבר. נראה שכל זה מבטיח ש"אפסייד" יהיה זניח באימפקט התרבותי שלו. בהתחשב במגרעותיו הניכרות – לא מדובר בהפסד גדול.