דנה אולמרט: "יותר פטריוטי לא להתגייס לצבא"

אף פעם לא מוקדם מדי לצו גיוס. צילום אולטרסאונד של עובר חובש כומתה ומצדיע, מעליו הכיתוב "מקבל אות מצטיין הנשיא לשנת 2038", הופיע בשנה שעברה בפרסומת לבית החולים ליולדות "ליס". הרשת סערה לרגע, בית היולדות הואשם שהוא משווק את עצמו כמפעל לייצור חיילים, ובסופו של דבר המודעה הוסרה ובית החולים התנצל.

את דנה אולמרט הפרסום הזה דווקא לא הפתיע. "זה לא מתרחש בחלל ריק. מלמדים אמהות שברגע שנולד להן בן הוא הולך להיות חייל, הורגלנו לקבל את זה כמובן מאליו, ולהעמיד סימן שאלה ליד הדבר הזה זו כפירה. רק כשתופסים עד כמה זה עמוק, עד כמה זה הולך יד ביד עם הלאומיות בישראל, אפשר להבין איך הגענו למרחב תרבותי שבו לגיטימי לפרסם בית יולדות עם תמונה של עובר בכומתה".

"אם שם המשפחה שלי היה לוי, אולי היו לי חיים אחרים". דנה אולמרט(צילום: אביגיל עוזי)

בספרה החדש, "כחומה עמודנה", חוקרת אולמרט דמויות של אמהות לחיילים בספרות העברית החדשה, ואת העמדות שהן נוקטות ביחס לשירות הצבאי של בניהן - החל מכתביו של ברנר, דרך שירתו של אלתרמן, ועד יצירות מאוחרות יותר של עמוס עוז, חנוך לוין, יהודית הנדל, אורלי קסטל-בלום ודויד גרוסמן. אפילו ליהיא לפיד השתחלה פנימה ברגע האחרון עם "להיות אמא של חייל", ספר הדרכה שבו היא מיישרת קו עם בית היולדות "ליס" ומסבירה, "להיות אמא ישראלית זה לשלוח את הילד שלך לצבא. בעצם זה מתחיל אפילו עוד לפני שאת נעשית אמא, כשהרופא באולטרסאונד אומר לך, 'זה בן', ואת מיד מדמיינת את העובר שלך חייל במדים, עם אבק דרכים בשערו..."

אולמרט בוחנת בספר מודלים שונים של אמהות ללוחמים, ומגלה שרובם בעצם לא כל כך שונים. "חוץ מכמה חריגות פה ושם, הספרות לא מנצלת את החופש שהבדיון מאפשר", היא אומרת. "איך זה יכול להיות שהדמיון הספרותי לא מייצר אף אמא שנשכבת מתחת לגלגלים של האוטובוס ואומרת, 'האוטובוס הזה לא ייצא והבן שלי לא ילך לצבא'? איך אנחנו לא מעיזים אפילו להעלות על הדעת את האופציה הזאת? איפה היא האמא הספרותית שתגיד, 'לא מעניין אותי מה אני צריכה לעשות, אני לא אתן לזה לקרות'?"

ואיפה היא באמת? איך זה שאין בספרות כמעט אמהות שמגינות על הילד שלהן בכל מחיר?

"כי זה נורא מפחיד. זו שבירה של מוסכמה. מופעלת צנזורה עצמית מאוד חזקה על האפשרות להעז לדמיין - לדמיין! - מציאות אחרת, שבה גם אם מלחמה היא רע הכרחי, היא לא משאת נפש. וזה סכיזופרני כמעט עד כמה המעשה הכאילו-נורמלי של לרצות להגן על הבן שלך, ולא לשלוח אותו להילחם באיזו מלחמה שלא ברור אם צריך להילחם אותה, הוא מעשה שנתפס כמשוגע. עם כל הדיבור על חוק הנאמנות בתרבות, מדהים לגלות עד כמה לא צריך חוק כזה - התרבות כבר נורא נאמנה.

"לא מזמן ראיתי את נפתלי בנט מתראיין בטלוויזיה לצד הילד שלו, ומסביר לו ככה בגאווה שיום אחד גם הוא יהיה חייל. אז גם אם יוצאים מנקודת הנחה שחייבים ללכת לצבא, זה עדיין דבר שצריך להיאמר בצער, מתוך שאיפה שזה לא יהיה המצב. האידיאליזציה המשיחית הזאת של מעשה ההקרבה והגבורה, הסגידה הזאת לשכול, היא מעוותת".

היא עדיין זוכרת את ביקור הניחומים ההוא אצל דויד גרוסמן, בסוף מלחמת לבנון השנייה. "עבדתי באותה תקופה בהוצאה שבה גרוסמן מוציא את הספרים שלו, אז הלכתי אליו לשבעה. אבא שלי היה אז ראש ממשלה, הבן של גרוסמן נהרג במלחמה שאבא שלי ניהל. לא ידעתי איך הוא יקבל את זה שאני שם. אבל הוא היה מאוד נחמד אליי, ובעיקר מאוד רהוט. הוא אמר: 'ביחסים המעוותים שיש לנו עם הפלסטינים, אני חושב שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא ללכת לצבא'".

הסכמת איתו?

"היום אני מאמינה שלא ללכת לצבא זה מעשה יותר פטריוטי. לעשות שירות לאומי כן, לשרת את החברה האזרחית כן, אבל לא לשרת את המיליטריזם ואת הכיבוש".

"כחומה עמודנה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), ספר המחקר השני שלה, הוא במידה רבה ביטוי לסך כל האלמנטים שמרכיבים את ד"ר אולמרט - מרצה מבוקשת בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, עורכת בהוצאת "אחוזת בית", פעילת שמאל ומי שמבקשת כבר שנים ארוכות לנער מעליה את עולו של שם המשפחה. 

התובנות בספר מהדהדות הרחק מחוץ לזירה הספרותית, היישר לסדר היום הפוליטי בישראל, כשלצד יצירות הספרות אולמרט בוחנת גם טקסטים לגמרי לא בדיוניים, כמו נאום של מרים פרץ, ששכלה את שני בניה וקיבלה בשנה שעברה את פרס ישראל על "חיזוק הרוח היהודית והישראלית".

אולמרט מסמנת את פרץ כגלגול עכשווי של "אם הבנים" - דמות איקונית במסורת היהודית, שמעודדת את בניה להקריב עצמם על קידוש השם. אחרי רבקה גובר, ששכלה במלחמת העצמאות את בניה וסומנה על ידי בן-גוריון כ"אם הבנים", פרץ היא היורשת הטבעית. "מאוד הצטערתי שהספר לא יצא עדיין כשמרים פרץ קיבלה את פרס ישראל, כי בדיוק על זה הספר, על המכונה הלאומית, על המנגנונים שמזינים את האידיאל האימהי הזה שיש נשים שמוכנות לגלם אותו".

למה דווקא פרץ זכתה בתואר? היא לא היחידה שאיבדה יותר מילד אחד במלחמות ישראל.

"לא כל אמא ממונה לתפקיד הזה. בוחרים אותן בקפידה. יש כאן מהלך מאוד מודע של העברת הלפיד, שיש בו בעצם ציווי לתפקד באופן מתמשך. זה מינוי. את אמורה לבטא סנטימנטים מסוימים ולא לבטא סנטימנטים אחרים. הם לא יבחרו מישהי שתעלה מחשבות כפירה. אז יש את פרס ישראל, ואת הדלקת המשואה, ואת כל פסטיבל השכול הזה סביבה, שהיא משתפת איתו פעולה. אני לא מכירה את פרץ, אבל אני חושבת שהיא מייצגת משהו שערב מאוד לאוזני השלטון. אבל זה לא נולד עם מרים פרץ ולא עם ליהיא לפיד; יש לזה תיבת תהודה עמוקה מאוד בספרות ובתרבות הישראלית".

את מתייחסת בספר ל"סחר החליפין" שבין המשפחות השכולות לממסד.

"אם תיכנס לאתר של האגף לטיפול במשפחות שכולות של משרד הביטחון, תראה את זה כתוב בצורה מאוד קונקרטית, מה ההטבות ומה ההקלות. בסוף זה מתורגם לכסף. ומתוך עמדה שמקדשת את המעמד של המשפחות. וזה נורא מעניין, אגב, שפורמלית אנשים בגיל 18 מצביעים, מחזיקים נשק, מותר להם לשתות אלכוהול, הם אנשים מבוגרים לכל דבר. אבל אם הם נהרגים, הם חוזרים להיות הילדים של ההורים שלהם. מי שמתוגמל הם ההורים. וזה לא סתם, כי ההורים הם אלה שצריכים להכשיר את התודעה, ובעיקר האמהות". 

אחרי שרונה רמון נפטרה פירסמת פוסט שעורר אמוציות חזקות.

"רונה רמון גם היא הייתה משאב לאומי. אמנם בעלה היה אסטרונאוט, אבל לפני זה הוא היה טייס, ומאוחר יותר גם הבן שלה היה טייס. היא משאב. ואי-אפשר להפוך למשאב לאומי אם את לא משתפת פעולה. אבל צריך להבין שזה לא כוחות, זה לא הוגן. הלאומיות מפעילה על אמהות שכולות ועל אלמנות מכבש מטורף של לחצים ומעניקה להן הון סמלי כדי שיאשרו שמה שכבר קרה היה חייב לקרות ושלא ימתחו ביקורת. גם נשים חזקות, ממעמד גבוה, לא יכולות לעמוד בלחץ הזה".

דווקא לרמון היו התבטאויות ביקורתיות אחרי שבנה נהרג.

"נכון, ולכן הביקורת שלי היא לא עליה, ובכלל לא על הנשים שנאלצות להתמודד עם הדבר הזה, אלא על האופן שבו המדינה, הלאומיות, מזהה את האמהות כחוּליה בעלת פוטנציאל מרדני ולכן נותנת להן להדליק משואה".

המדינה מזהה את הפוטנציאל הזה דווקא אצל אמהות?

"בהחלט. כשבן-גוריון אמר, 'תדע כל אם עברייה' ולא אמר, 'יידעו כל ההורים', הוא ידע מה הוא עושה. הרי האם היא זו שבדרך כלל מופקדת על ההזנה של הילד ועל שמירת שלומו מרגע שהוא נולד, והיא זו שצריכה לגדל אותו ולהכשיר את התודעה שלו ללכת לצבא. ולא רק את התודעה של הילדים; האמהות מכשירות גם את התודעה של האמהות הבאות. ואם אישה שאיבדה את בעלה ואת בנה מדליקה משואה, היא מעבירה מסר לאמהות אחרות. שאסור לבקר או להטיל ספק. כי במושגים של הסדר הלאומי זו מחשבה אנרכיסטית".

"ב'הר הטועים' של יהודית הנדל, האם השכולה מסכימה להדליק משואה. ובאותו הרגע שהיא מדליקה אותה היא תופסת שהיא המירה את הבן הפרטי בבן הלאומי, ומאותו רגע החיים שלה מתרוקנים, עד שבסופו של דבר היא מתאבדת".

מרים פרץ בטקס קבלת פרס ישראל בשנה שעברה(צילום: קובי גדעון, לע"מ)

אבל אולי האמהות האלה הן לא קורבנות ללחץ או למניפולציה. אולי הן באמת מאמינות במטרה ורוצות שהילדים שלהן יהיו לוחמים ויגנו על המדינה?

"השאלה שמעניינת אותי היא מה הספרות מרשה ומאפשרת לאמהות להרגיש ולחשוב, ומה נתפס כדבר שאי-אפשר להעלות על הדעת. המודל של האם הספרטנית והמודל של 'אם הבנים' הם מודלים מכוננים שמאוד קשה להשתחרר מהם, ואולי גם לא כל כך רוצים. אני לא חושבת שמרים פרץ רוצה להשתחרר מזה ואני לא חושבת שליהיא לפיד רוצה להשתחרר מזה. כמו בספרטה, גם בישראל משתלם לגדל בנים גיבורים בעיני המדינה. ואם חשוב לך להיות חלק מהקונצנזוס, את תכשירי את התודעה של הבנים שלך לזה. במובן הזה, אני שמחה שאין לי בנים".

בסלון ביתה בתל-אביב, לצד ספרייה אימתנית, ניצבות תמונות של עמליה ואביגיל, בנות 11 ושמונה, שהביאה לעולם עם בת זוגה לשעבר, יחד עם זוג אבות בהורות משותפת. בינתיים הן נפרדו, והיום היא בזוגיות עם הסופרת סלין אסייג, שאותה הכירה כשערכה את ספרה "פרקי מכונות".

אולמרט אמנם מתעקשת שלא להיות מוצגת דרך הייחוס המשפחתי ("למה בגילי המתקדם אני צריכה להסביר מה אבא שלי עשה או לא עשה? מה, אני ילדה קטנה? באיזה גיל אתה מתחיל להתקיים בזכות עצמך?") אבל היא גם הראשונה להודות שהייחוס הזה תמיד היה מבחינתה חתיכת עניין. "אם שם המשפחה של אבא שלי היה לוי, אולי החיים שלי היו אחרים, אבל נתקעתי עם השם הזה. אנחנו גם האולמרטים היחידים בכל הארץ, אין אולמרט אחר. וזו נוכחות בחיים שלי".

"אני מכירה כבר את כל קשת התגובות - מימין ומשמאל. מהתגובה שמייחסת לי אחריות כזו או אחרת למעשים של אבא שלי, ועד זה שאצל הימין אבא שלי הוא היום 'שמאלן' עלק, כי הוא הלך לפגוש את אבו-מאזן. זה כבר עבר המון גלגולים; עברנו כל כך הרבה כמשפחה, אבא שלי עם הכלא וכל זה, היום כולם נחמדים אל כולם ומכבדים את כולם, עם כל ההבדלים והשונויות. אבל זה לא תמיד היה ככה. במשך הרבה מאוד שנים, כשאבא שלי היה איש ליכוד, אני הסתובבתי במרחבים לא ימניים והרגשתי שאנשים מנהלים דרכי את החשבונות שלהם".

היא נולדה בשכונת בית הכרם בירושלים לפני 46 שנה, השנייה בין ארבעה אחים, בת לעליזה, אמנית, ואהוד, פוליטיקאי; הבית הליכודניקי היחיד ברחוב. "אני חושבת שהתודעה הפוליטית שלי נולדה עם ההפגנות מול הבית של בגין. התחלתי לשאול שאלות סביב זה, ומאותו רגע משהו השתנה, למרות שהייתי קטנה. ואני זוכרת את ההפגנה שאמיל גרינצוויג נרצח בה בתור רגע של שבר גדול מאוד, את אמא שלי יושבת מול הטלוויזיה ובוכה. זו גם הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה, וזה שבר את ליבי. מבחינתי, מי שגרם לאמא שלי לבכות - יש לי חשבון איתו. בתיכון כבר הייתי יצור מאוד פוליטי. היה לי טוסטוס שהיו עליו סטיקרים - 'שלום עכשיו', 'מרצ' - כדי שלא יתבלבלו, רק שלא יחשבו שאני ליכודניקית, זה היה לי מאוד חשוב".

ליהיא לפיד. לפיה, להיות אמא ישראלית זה לשלוח את הילד לצבא(צילום: ענת מוסברג)

מערכת היחסים הסבוכה של אולמרט עם שם משפחתה הגיעה לשיא ב-2006, כשהשתתפה בהפגנה מול ביתו של הרמטכ"ל דאז דן חלוץ, במחאה על הפגזה של צה"ל בחוף עזה, שבה נהרגה משפחה פלסטינית. "זה היה כמה חודשים אחרי שאבא שלי נבחר לראשות הממשלה. תמיד הלכתי להפגנות כאלה של השמאל הרדיקלי, הפגנות שיש בהן 20 איש, וכמו מטומטמת לא חשבתי על זה. אבל פתאום משכתי תשומת לב כי הייתי הבת של ראש הממשלה, התנפלו עליי מהעיתונים ומהתקשורת, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ומה שהיה עוד יותר מפתיע, זה שגם לאנשים שפוליטית היו לגמרי בצד שלי, היה קשה עם הרעיון שאני מפגינה נגד אבא שלי".

בשונה ממה שמתרחש היום בבית ברחוב בלפור, ילדי משפחת אולמרט הקפידו לאורך השנים לשמור על פרופיל נמוך. התרחקו מהתקשורת, נמנעו מהתבטאויות פומביות גם כשאורחות חייהם, העדפותיהם הפוליטיות והמיניות עמדו לדיון. גם כשאביהם הורשע בקבלת שוחד. גם כשנעלם מאחורי הסורגים של כלא מעשיהו.

"היום אוהבים להתגעגע לאבא שלי ולהגיד, 'אה, בעצם הוא לא היה כזה גרוע', הנה הוא כמעט חתם על הסכם - אבל שנאו אותו שנאה יוקדת. הרי על הרבה פחות ממה שביבי עכשיו נחשד הוא נאלץ להתפטר. ואני חושבת, אגב, שמה שקורה היום זה הכל פוסט-טראומה מזה שהעיפו ראש ממשלה מכהן, והרשויות לא רוצות לעשות את זה שוב. למרות שזה זועק שיש שם משהו רקוב".

רק סמלי שאת שתיקת האולמרטים הפר בסופו של דבר יאיר נתניהו, הנסיך מבלפור, שהצליח לגרור למלחמת בוץ את אריאל, אחיה הצעיר של דנה ("לי ולאריאל יש מין בונדינג של מי שהעזו למרוד באיזשהו אופן"). בפוסט שפירסם לפני כשנתיים האשים נתניהו את השמאל בכך שהם רודפים אותו, ותהה מדוע ילדיהם של ראשי ממשלה קודמים לא זכו ליחס זהה: "מה עם איזה תחקיר לגבי 'הבן של כולנו' של רה"מ אולמרט, יחסיו המעניינים עם פלסטיני והמשמעויות לביטחון המדינה?" כתב שם.

בתגובה פירסם אריאל פוסט שהפך לוויראלי, ובו הוא מפריך את השמועות, מאיים בתביעה, ובעיקר מחדד את ההבדלים העקרוניים בין ילדי האולמרטים לילדי הנתניהוז. "תקשיב חביבי", כתב אולמרט, "בשונה ממך אני מעולם לא ישנתי במעון הרשמי, אין לי נהג ומאבטח מטעם המדינה, אני לא מתרועע עם נשיאים או מבלה - לכאורה - אצל מיליארדרים. אני אשכרה עובד לפרנסתי... בקיצור, אני חי את חיי. הניסיונות שלך לגרור אותי לתוך המציאות המעוותת שלך נועדו להיכשל... לא אהסס לתבוע את כל מי שהפיץ או יפיץ גם כעת מעשיות שקריות, גזעניות והומופוביות".

מה גרם לו לשבור שתיקה ולענות?

"כבר הרבה שנים רץ בפייסבוק פוסט של איזה חולה נפש שטוען שאריאל נשוי לפלסטיני ושהוא ברח לפריז כי אבא שלי רדף אחריהם, ושאני חברה של פעיל השמאל עזרא נאווי. עכשיו, אני לא מתנגדת להיות חברה של עזרא נאווי", היא צוחקת, "אבל לא יצא לי לפגוש אותו מעולם. ותמיד הייתה לנו התלבטות אם להתעלם או להגיב לשמועות האלה ולתת לזה עוד יותר פרסום. גם אחרי שאריאל פירסם את הפוסט, אגב, הטיפוס הזה התחזה לאיש שב"כ שכביכול נשלח לעקוב אחריו לפריז. מדובר באמת בחולה נפש".

"אבל אחד הדברים שלקחתי מכל הפרשה הזאת של יאיר נתניהו, זה להעריך את ההורים שלי. כי וואלה, עם כל זה שתמיד היו לי טענות כלפיהם, ושהיה לי קשה איתם - הם גידלו אותנו בצורה כזאת שמעולם לא הייתה לנו תחושה שמשהו מגיע לנו. תמיד עבדתי, מגיל צעיר, ומעולם לא היה הדבר הזה של 'אבא תסדר לי'. כולנו אנשים ממומשים מקצועית, שלימדו אותם לעבוד קשה. ובאיזשהו אופן זה גרם לי להבין שבסופו של דבר, למרות הכל, ההורים שלי כנראה עשו משהו בסדר".