ביקורת הצגה: "לילה אחד, מרקוביץ'" - קומדיה משוחקת היטב על נושא כאוב היטב
ההפקה של בית ליסין, המבוססת על ספרה המצליח של איילת גונדר-גושן, לוקחת סיפור עגום על חנון פתטי שהופך אישה לעגונה, ומטפלת בו באופן שנון, נוגע והומוריסטי. הרבה תודות למשחק של תום חגי, אגם רודברג ויובל ינאי
"לילה אחד, מרקוביץ'", שעלתה בתיאטרון בית ליסין על פי ספרה זוכה פרס ספיר של איילת גונדר-גושן, היא קומדיה משוחקת היטב על נושא כאוב היטב. ההצגה הזו מזכירה את גדולתה של אמנות, ובמקרה הזה תיאטרון - היכולת להפשיט סוגיה שעניינה זכויות חברתיות ממרכיביה הדידקטיים, מנתוניה יבשים, ולהלביש עליה הומור שנון, מחוות גוף, צבע, סיפור. זו דרך הרבה יותר מתקשרת, מהנה ויצירתית, להעביר מסר. "מרקוביץ'" עושה זאת בלי להתאמץ, נוגעת ומרגשת במקומות הנכונים, דוקרת בבטן לעתים, מצחיקה למכביר. פרוזה מהנה לבמה שעיבדו בכישרון יואב שוטן-גושן ועירד רובינשטיין, והאחרון ביים בקפידה.
מרקוביץ' הוא כמעט גבר, סמי-אדם, בדיחה על שתיים, איש משקפיים. שקוף בחברה, אך בכל זאת - הוא אמין מספיק בשביל לחפות על צעירים פוחזים בעודם בוגדים בנשותיהם, יעיל דיו להצטרף ללחימה עם קום המדינה. הוא זכר סביר מספיק בשביל לתרום את חלקו למבצע נישואין פיקטיביים, במסגרתו גברים בני היישוב היהודי יוצאים לגרמניה הנאצית, ובאים בברית הנישואין עם נשים יהודיות במטרה להשיג להן אישור עלייה ארצה. נישואין פיקטיביים כאלה קרו באמת בשנות העשרים והשלושים, כדרך מקבילה לעלייה הבלתי-לגאלית לישראל - כששלטון המנדט התיר לנשים נשואות לקבל אוטומטית אישור עלייה. במסגרת ההסדר, בני הזוג היו בדרך כלל מתגרשים עם העלייה ארצה, כמובן בכפוף לנתינת הגט לאישה על ידי הגבר - כפי שמורה ההלכה.
אם כן, בדיוק ברגע בו מרקוביץ' אמור להגיש את הגט לבלה היפה, בדומה לשאר הגברים שגרשו בשמחה את נשותיהן הטריות - הוא מחליט שלא עוד. לא עוד תולעת רופסת, לא עוד חדל אישים מושא ללעג - את בלה הוא שומר לעצמו. ולא יועילו תחנוניה, ולא סלידתה ממנו, ואף שתייחל שהיה מת ושסגן מפקד היישוב בכבודו ובעצמו יפקוד עליו לתת לה גט - מרקוביץ' החנון, עץ עקום שלעולם לא יוכל להתיישר - לא יסור מעמדתו, יוותר עזוב ובודד ברומנטיקה שבנה לעצמו.
לביקורות נוספות במדור הבמה של ynet:
"שיגעון המוזיקה": שלוש שעות של כיף
"קראמפ" של אבשלום פולק: בלאגן מהפנט וגרוטסקי
"שבעה" - מצחיק, כאוב ומעורר מחשבה
איכות ההצגה שזורה בקשר בלתי נפרד במשחק מהוקצע של הקאסט. תום חגי בתפקיד מרקוביץ' הוא חגיגה נפלאה של מימיקות, ומעביר דמות מדויקת, מכמירת לב בעליבותה. אגם רודברג בוגרת ועמוקה בתפקיד בלה. יובל ינאי בלט במיוחד במשחק שופע גון וקומיות. ראויים לציון גם קובי פרג' על הומור וחן, ואנה דוברוביצקי הנהדרת. גם התפאורה בעומק הבמה בעיצובה של פולינה אדמוב ששולבה במשחקי התאורה של זיו וולושין, הוכיחו יצירתיות בביצוע. בצד זאת, כמה מן המעברים בין הסצנות לצורך סידור הבמה לא תמיד היו אלגנטיים.
ומתוך הדברים עולה, מטריד בחיותו, כאבה של אישה עגונה אחת, כמו מייצג את סיפורן של נשים רבות אחרות שגם ב-2019 עדיין נשקף מחייהן האבסורד הגדול של חברה נאורה, שבה, כאמור, בחסות מוסד הרבנות, אישה יכולה להתגרש מגבר רק לאחר שזה מתיר אותה לכל אדם. בהצגה, מרקוביץ' "לוקח אותה לעצמו" משל הייתה פרס נאה. והיא - דעתה כמעט נטרפת עליה, היא גורמת לעצמה נזק פיזי ומביעה רצון לסיים את חייה - שליטתה על גורלה נשללת ממנה - אבל הוא בשלו. דיקטטור אכזר ומגוחך של אהבה. התמונה העגומה הזו, שחוסר הצדק מזדעק ממנה, נמשכת על פני שעה וארבעים של הנאה מרובה וצחוק רם - מקסימה ברקבונה. בתוך כך ההצגה גם מציעה מבט מרענן ופארודי על גבריות ישראלית - דמות הגבר-גבר הצבר המחוספס נשברת ונפרטת לגברים קשוחים כלפי חוץ, שבפנים הם רומנטיקנים חסרי תקנה שכל יצר החיים שלהם מונע מכמיהה אל הנשים שאהבו. מה שכן, אולי היום מרקוביץ' לא צריך היה להינשא במרמה בשביל להעלות את תחושת הערך העצמי, הוא פשוט היה יכול להקים סטארטאפ ולעשות אקזיט, זה כבר היה עושה את העבודה.
