ביקורת סרט - "מרי מלכת הסקוטים": עדיף לחכות ל"משחקי הכס"
היריבות בין אליזבת' מלכת אנגליה למרי מלכת סקוטלנד עומדת בלב הסרט שנדמה כהכלאה בין סדרת הפנטזיה המצליחה לדרמה תקופתית. כשהוא עוסק בשלטון ונשיות, הסרט מנסה לייצר אמירה שרלוונטית לימינו אבל נשאר עם מסר פסימי ולא מצליח לרגש
"אני יותר גבר מאישה עכשיו. כס המלכות עשה לי את זה", מקוננת המלכה אליזבת' (מרגו רובי) בפני דודניתה, מרי מלכת סקוטלנד (סירשה רונאן), במהלך הפגישה האחת והיחידה ביניהן, שמעולם לא התקיימה.
אכן, "מרי מלכת הסקוטים" (Mary Queen of Scots), המבוסס על היריבות בין שתי המלכות בנות המאה ה-16, עוסק בפוליטיקה ונשיות. ליתר דיוק, באופן שבו השלטון ניתק את האחת מרגשותיה ונשיותה, בעוד האחרת סירבה להיכנע למניפולציות הכוחניות המזוהות עם גבריות.
הסרט נפתח בהוצאתה להורג של מרי סטיוארט בשנת 1587 - ונדמה שמעולם לא נצפה על מסך הקולנוע טקס עריפת ראש אסתטי יותר. באריג אדום בוהק, פני חרסינה שלוות ועיניים כחולות עמוקות - מרי הקתולית אינה קורבן של נטייתה הדתית, אלא של הכישלון לכונן סולידריות נשית בעולם של תככים פוליטיים.
עוד ביקורות סרטים:
מכאן מקדים הסרט לשנת 1561 כאשר מרי, עתה אלמנתו בת ה-19 של מלך צרפת, פרנסואה השני, שבה למולדתה (המעבר בין השנים לא ניכר עליה). עם בואה, היא נתפסת כמי שמערערת על שלטונה של אליזבת', דוחה מעליה שידוכים פוטנציאליים למטרות פוליטיות, ונישאת לבסוף לדודנה (ג'ק לואדן), רק כדי למצוא אותו, יום לאחר כלולותיהם, במיטה עם נגן החצר האיטלקי (ישמעאל קרוז קורדובה).
במקביל, היא נדרשת להתמודד מול תככיו של איש דת פרוטסטנטי רב עוצמה (דיוויד טננט), המטיף נגד האפשרות שאישה קתולית תנהיג את המדינה. מזימות החצר ותפניות העלילה הופכות את הסרט למעין גרסה מרוכזת של "משחקי הכס", אך גם מקשות על הצופה לעקוב אחר המתרחש - ודאי למי שאינו מכיר את נפתולי הסיפור ההיסטורי.
בעוד מרי מייצגת נשיות, אליזבת' היא תוצר של תאוות הכוח. בהתאם לכך, הסרט מציג אותה באיפור כבד, שיער בצבע אש, ותלבושות מסוגננות המעניקות לה מראה כלאיים של מומיה ובובת שעווה - מפלצת של ממש, שפניה הושחתו ושערה נשר בעקבות אבעבועות שחורות. לעומתה, מרי מייצגת שליטה נוסח המאה ה-21: היא צעירה, אטרקטיבית, ומסרבת לקבל את הדיכוטומיה של נשיות מול שלטון.
אליזבת', "המלכה הבתולה" שנותרה רווקה עד אחרית ימיה (ובעצמה הגיבורה של צמד סרטים בכיכובה של קייט בלאנשט), מנסה לתמרן את מרי באמצעות שליטה-מרחוק על גופה. היא שולחת לה שידוך בדמות מחזרה-שלה (ג'ו אלווין), ומאוחר יותר גם את מי שיהפוך לבעלה השני, אבי בנה (לימים מלך אנגליה - ג'יימס הראשון).
הגרסה מ-1971, בכיכובן של ונסה רדגרייב כמרי וגלנדה ג'קסון כאליזבת', הציגה את מלכת הסקוטים כשופעת חיוניות נאיבית אל מול העוצמה הזדונית של מלכת אנגליה. סרטה של ג'וזי רורק, המנהלת האמנותית של תיאטרון דונמאר וורהאוס הלונדוני (זוהי עבודתה הראשונה כבמאית), מנסה בכל תוקף לחמוק מהתווית המרדדת של "דרמת תלבושות" - וסגנונה נמנע כמעט לגמרי מראוותנות ותרועות חצוצרה מלכותיות. מה שמותיר מקום יחסי לשתי הכוכבות, רונאן ורובי, להתעמק בדיוקנאות המלכותיים שהן מגלמות.
המתיחות בין חצרות המלוכה של סקוטלנד ואנגליה, כמו העיסוק בשליטה ונשיות, אינם נעדרים רלוונטיות לבריטניה של היום. הניסיון להתאים את העלילה שמתרחשת במאה ה-16 לפוליטיקה של היום אינו מקרי. אחרי הכל, התסריטאי הוא בו ווילימון, היוצר והכותב של "בית הקלפים" והמחזאי שכתב את הדרמה הפוליטית "משחקי שלטון" (התסריט מבוסס על ספרו של ההיסטוריון הבריטי, ג'ון גאי, "מלכת הסקוטים: חייה האמיתיים של מרי סטיוארט").
כמו סדרת הטלוויזיה "הכתר", גם סרטה של רורק מנסה לעצב דיוקן מורכב של חצרות המלוכה באי הבריטי עם הבדל אחד. "מרי מלכת הסקוטים" מציג דמויות, ראשיות ומשניות, שמתנהלות כפיונים על לוח שחמט של אינטריגות מונרכיות. התוצאה היא, שהדינמיקה הפוליטית המקיאבלית שמתחוללת כאן רחוקה מאוד מלרגש. רק בסצינה אחת, שבה נפגשות אליזבת' ומרי, נוצר רגע נדיר של חיבור הצופה אל מה שמתרחש על המסך. כשהן נעות בין מחיצות בד שקופות למחצה שיוצרות מבוך אינטימי, השתיים מתעמתות תוך שהן מכירות בתוצאות הטרגיות של היריבות שהשיח השלטוני כפה עליהן.
הסרט מבקש להציג את היריבות בין השתיים כטרגית. אולם, מניסיונו לדון בקיומן של נשים בעמדת כוח לא עולה אמירה משמעותית. נשים הן קורבנות של עמדת הכוח בה הן נמצאות - כך לפחות, על פי הסרט. השלטון אינו משחית, אבל הוא מחסל את מה שיכול היה להיות אחווה נשית. במילים אחרות, נשים בפוזיציה גברית נאלצות לוותר על נשיותן או על חייהן. לא בדיוק מסר אופטימי לצאת עמו
לפנייה לכתב/ת 
