שקלה 266 ק"ג - מבחירה: "חשבתי שאם אהיה שמנה, בנים לא יפגעו בי"

לרוקסן גיי אין סבלנות לאנשים רזים עם בעיות דימוי גוף. "בשנה שעברה עיתונאית דיברה איתי על הגוף שלי ואז אמרה משהו כמו, 'אני מזדהה כל כך'. ישבתי מולה והסתכלתי עליה, רזה ויפה וחסרת מושג, והיא מספרת לי שעלתה איזה שישה קילו או משהו - משבר אמיתי - ואני התאפקתי שלא להגיד לה שהיא מטומטמת. אנשים משתפים אותי כל הזמן במאבק שלהם עם המשקל, כאילו שלעלות עשרה או אפילו 20 קילו זה קשור אליי באיזושהי צורה. תעשו לי טובה, זה לא אותו דבר".

ב"רעב", שיצא החודש בעברית, מספרת גיי איך הפכה לאישה שלוקה ב"השמנת-יתר חולנית קיצונית ביותר", כך על פי האבחנה הקלינית; מי שהגיעה במשקל השיא שלה ל־266 קילו. היא מתארת בענייניות ובפירוט את שגרת החיים שלה: את הצורך להזמין לעצמה שני כרטיסי טיסה בגלל גודל המושבים במטוס; את הסיוט שכרוך בביצוע משימות פשוטות לכאורה כמו לאכול ברחוב, להשתמש בשירותים ציבוריים או למדוד בגדים בחנות; את מבטי הגועל של אנשים ברחוב; את הרגע המשפיל ההוא שבו לא הצליחה לטפס במדרגות לבמה באירוע בהשתתפותה, לעיניהם של מאות אנשים בקהל.

רוקסן גיי(צילום: אווה בלו)

גיי מפרטת את שלל המילים המכובסות שמשמשות כדי לתאר את המשקל שלה - מלאה, כבדה, גדולה, עגלגלה, שופעת, מדושנת, בעלת גוף בריא. גם כשאני מתייחס אליה כאל בעלת משקל עודף, היא מתקנת אותי מיד. "כשאתה קורא לי ככה אתה בעצם אומר שיש משקל נכון, נורמלי, אנושי, ושאנשים שמנים כאילו חיים מעליו, מחוץ לו. זה להתייחס לשומן כאל מחלה, כפתולוגיה, ובעצם למחוק את הגוף השמן. אבל אדם יכול להיות שמן ועדיין להיות בריא פיזית ונפשית, ולאנשים קשה להבין את זה. הגוף השמן הוא לא בעיה. הוא לא עניין שצריך לפתור".

אולי אנשים מפחדים לומר "שמנה" כי זה לא תקין פוליטית, או כי הם נזהרים שלא לפגוע?

"אין לזה שום קשר לתקינות פוליטית, ואני גם לא חושבת שיש כאן ניסיון לחוס על רגשותיהם של שמנים. זה כמו שמתרצים שיימינג לשמנים כדאגה לבריאות שלהם. זה לא קשור לכל הדברים האלה. זה קשור לתרבות בורה שמתקשה להתמודד עם זה שהיא נאלצת לחיות בעולם שבו קיימים אנשים שמנים. הנוכחות שלי, אישה שמנה בגובה 1.90, היא נוכחות מטרידה במרחב, נוכחות מאיימת, לא נקייה. השפה היא רק ביטוי של זה".

בדומה לסגנון הישיר והלא-מתנחמד שבו היא עונה על שאלות, גם הכתיבה של גיי ב"רעב" לא מחליקה בגרון בקלות. בניגוד לרוב הספרים שעוסקים במשקל ובהשמנה, גיי מכריזה מהמשפט הראשון שלא מדובר בסיפור של הצלחה או השלמה. היא לא מדגימה את ניצחון כוח הרצון על הגוף, וגם לא נותנת עצות מועילות או מתכונים בריאים ודלי קלוריות. גיי מקפידה שלא לעשות לקוראים שלה נעים בבטן, לא לתת להם תקווה לסוף טוב בצורת דיאטה רצחנית או לפחות ניתוח לקיצור קיבה. היא מתרחקת גם מהאזורים החמימים של קבלה עצמית עם רעיונות בסגנון "אהבי את עצמך כפי שאת". גיי מתעקשת על זכותה שלא לאהוב את הגוף שלה. היא מסרבת לאמץ נרטיב "בריא" ופורה, כזה שיהיה אפשר לסכם בפסקה מעוררת השראה או בתמונות מדהימות של לפני ואחרי.

למעשה, הלפני והאחרי של גיי הוא אחר. הסיפור של הגוף שלה הוא קודם כל סיפור על טראומה, על אלימות מינית מחרידה. כשהייתה בת 12 עברה גיי אונס קבוצתי ברוטאלי, אונס שגרם לה להתקפל לתוך עצמה ולכונן את הגוף שלה כמבצר מוגן, מבצר שעם השנים הפך לכלוב מחניק. "שברו אותי", היא כותבת, "וכדי להקהות את הכאב של השבר הזה אכלתי ואכלתי ואכלתי... הייתי לכודה בתוך הגוף שלי, גוף שאני יצרתי אבל בקושי הצלחתי לזהות או להבין. הייתי אומללה, אבל הייתי מוגנת. או לפחות יכולתי לומר לעצמי שאני מוגנת... אכלתי ואכלתי ואכלתי כדי שאוכל לשכוח, כדי שהגוף שלי יוכל להיות גדול עד כדי כך שלעולם לא ישברו אותו שוב".

זאת הייתה מחשבה מודעת? כבר אז אמרת לעצמך שאם תשמיני תהיי מוגנת יותר?

"הצלחתי לזהות בגיל צעיר איך מתייחסים לשמנים בעולם, ופשוט חשבתי לעצמי שאם בנים לא אוהבים בנות שמנות, אז אני אהיה שמנה וככה הם לא ירצו אותי ולא יפגעו בי. אבל יותר מזה, מה שבאמת רציתי זה להיות גדולה יותר כדי שאוכל להילחם חזק יותר".

את כותבת בספר, "איבדתי את הקול שלי, אבל היו לי מילים". הכתיבה עזרה לך להחזיר לעצמך את הקול?

"בהחלט. כתיבת הספר הייתה קודם כל דרך לתפוס את השליטה בסיפור לגבי הגוף שלי. אני מסתובבת בעולם עם גוף נשי, שחור, שמן. אם אני לא אספר את הסיפור שלו, מישהו אחר יספר".

הכירו את רוקסן גיי. סופרת, מבקרת תרבות, פמיניסטית, מרצה לספרות, בת למהגרים מהאיטי, ביסקסואלית מוצהרת, חובבת אופרות סבון ורומנים רומנטיים, מעריצה של ביונסה. "רעב" הוא אמנם ספרה הראשון שיוצא בעברית (הוצאת בבל, בתרגום דבי אילון), אבל גיי היא אחד השמות הבולטים בזירת התרבות בארצות־הברית. ספריה מתמידים ברשימות רבי־המכר, טורי הדעה שלה ב'ניו־יורק טיימס' זוכים לפופולריות עצומה ומאמריה מצוטטים ביראת כבוד בחוגים אקדמיים.

היא אחת הדוברות הפמיניסטיות החשובות של דורנו, מה שלא מפריע לה להיות גם גיבורת תרבות פופולרית, שם שמוזכר בטבעיות בסדרות טלוויזיה של נטפליקס, שותפה בכתיבת חוברות הקומיקס 'פנתר שחור' של מארוול, ובנוסף לכל גם כוכבת רשת: לסטורי שלה באינסטגרם היא מעלה כל יום תמונות מיוזעות אחרי אימוני כושר (וגם של ארוחות השחיתות שמגיעות אחריהם), ובחשבון הטוויטר הערני שלה - עם למעלה מחצי מיליון עוקבים - היא מצייצת מדי שעה במנעד רחב של נושאים, מביקורות תרבות ואמירות פוליטיות נוקבות, ועד המלצות על העוף המטוגן הכי טעים בלוס־אנג'לס.

אם תחפשו את שמה בגוגל, תקבלו הצעה להשלמה: "רוקסן גיי פמיניסטית גרועה". לא מדובר בכינוי גנאי שזכתה לו מטעם ארגוני נשים, אלא בתואר שהכי מזוהה איתה בעקבות קובץ מאמרים שלה שנושא את אותו השם. 'פמיניסטית גרועה' יצא ב־2014, היה לרב־מכר בינלאומי והפך את גיי לרוקסטאר ספרותית ולאייקון פמיניסטי מסוג קצת שונה, כזה שמצליח להגיע גם לקהלים לא צפויים, כמו למשל קוראי מגזין 'פלייבוי', שבו פורסם ראיון נרחב איתה רק בשבוע שעבר. "זה התחיל בתור בדיחה שלי עם עצמי אבל מהר מאוד זה הפך לעניין", היא אומרת. "עד היום, בכל מקום מציגים אותי בתור 'רוקסן גיי, הפמיניסטית הגרועה'".

מה זה בעצם אומר להיות פמיניסטית גרועה?

"במשך שנים הרגשתי שאני כישלון כפמיניסטית, שאני כישלון כאישה. שאני לא פועלת כפי שמצופה ממני. יש במיינסטרים דרישה מנשים להיות מושלמות בכל מובן כדי לזכות לכינוי 'פמיניסטית', וכמובן שאף אחת לא יכולה לענות על כל הקריטריונים האלה. בגלל זה הרבה נשים מפחדות לקרוא לעצמן פמיניסטיות. רציתי ליצור מרחב פמיניסטי גם לנשים הלא־מושלמות, שבפמיניזם שלהן אולי יש פגמים אבל הן מלאות כוונות טובות.

"קח לדוגמה את ביונסה. היא מצהירה על עצמה במשך שנים שהיא פמיניסטית. היא מכניסה מסרים של העצמה נשית לשירים שלה. בהופעה שלה המילה 'פמיניסטית' כתובה מאחוריה בענק, כתואר שצריך להתגאות בו. זה דבר מדהים - כוכבת פופ בסדר גודל שלה שמאמצת את המילה הזאת ומלמדת מיליוני ילדים וילדות בכל העולם שלהיות פמיניסטית זה מגניב - ובכל זאת יש אין־סוף דיונים בשאלה אם ביונסה היא באמת פמיניסטית. זה כל כך מטומטם. למה לא פשוט להאמין למה שאישה בוגרת וממומשת מעידה על עצמה?

"יותר מזה, להיות פמיניסטית גרועה זה גם לדחות את אותו סוג צר של פמיניזם שמדיר נשים חומות ושחורות, נשים קוויריות, נשים עם מוגבלויות, טרנסיות - כל מי שהיא לא אישה לבנה וסטרייטית ממעמד בינוני־גבוה. שלא לדבר על עובדות מין, שהן אולי האוכלוסייה שהפמיניזם מדיר יותר מכל, למרות שהן אלו שצריכות לקבל את מרב המאמצים הפמיניסטיים שלנו".

גם את הפמיניזם שלה מתארת גיי ככזה שלא מתיישר עם התדמית שנדרשת היום מהאישה הפמיניסטית. "אני אוהבת להאזין לראפ מהסוג הכי שוביניסטי וסקסיסטי, גם אם המילים האלה מעליבות אותי עד עמקי נשמתי", סיפרה בעבר. "אני משתמשת בזה שאני אישה כדי להתחמק מכל משימה שאני לא רוצה לעשות - להרוג חרקים, לתקן מכשירים, לסחוב דברים. אני אוהבת ורוד ודברים יפים. אני צופה ב'הרווק' ובקומדיות רומנטיות. 'אישה יפה' זה אחד הסרטים האהובים עליי".

לצפות ב'אישה יפה' נחשב מעשה לא פמיניסטי?

"באופן מסורתי כן. ואני כבר יודעת איך ייראה סרט ההמשך. ויויאן, שהיא זונה בסרט, תקים עמותה לתמיכה בעובדות מין. עמותה שלא תנסה 'להציל' אותן אלא לעזור להן להפוך את סביבת העבודה שלהן לבטוחה יותר. לזה אני קוראת פמיניזם".

היא נולדה באומהה לפני 44 שנים, בת לאב מהנדס אזרחי ואם עקרת בית, אחות בכורה לשני אחים ("רזים כולם", היא מבהירה). בעקבות עבודתו של אביה נדדה המשפחה ברחבי ארה"ב – נברסקה, אילינוי, קולורדו, ניו־ג'רזי. גיי הייתה תמיד תלמידה מחוננת, ואת הילדוּת שלה היא מתארת כבריאה ומאושרת, עד אותו אירוע.

את האונס שעברה בחרה גיי להסתיר מההורים שלה. האמת נחשפה בפניהם רק לפני חמש שנים, כשקראו ב'טיים' סקירה על ספרה 'פמיניסטית גרועה', שבו היא מתייחסת לאונס. "אני חושבת שהם קיבלו תשובות להרבה מהשאלות שלהם. הם לא הבינו מה קרה, מה גרם לילדה שלהם להשתנות כל כך. אבל הם ידעו שקרה משהו".

כש"רעב" ראה אור לפני שנה וחצי בארה"ב, הוא התקבל בתשואות והפך לרב־מכר. אבל רק עם קמפיין MeToo, שעלה כמה חודשים לאחר צאתו, "רעב" נהיה לספר הכי נכון של התקופה, וגיי הפכה לקולן של נשים וגברים שעברו חוויות דומות. בדומה לאופן הישיר והבלתי מתנצל שבו היא כותבת על המשקל שלה, גם סיפור האונס שעברה לא נמסר כסיפור גבורה. "אני לא רוצה רחמים או הערכה או עצות", היא כותבת. "אני לא אמיצה ולא גיבורה. אני לא חזקה. אני לא מיוחדת. אני אישה אחת שחוותה משהו שאין־ספור נשים חוו וחוות. אני קורבן ששרד".

היא חושפת בספר בגילוי לב את העניין שיש לה עד היום באחד האנסים, מי שהיה אז כביכול החבר שלה. היא יודעת איפה הוא גר, היא מגגלת את השם שלו באופן קבוע ואפילו התקשרה אליו פעם למקום העבודה, בלי שהייתה מסוגלת לומר מילה. שניהם פשוט שתקו משני צידי הקו. "החלקים האלה בספר עוררו תגובות חזקות מאוד, אבל אני לא חושבת שהם הפתיעו במיוחד נפגעות אונס או אלימות מינית. למי שעבר דבר כזה יש הרבה פעמים צורך לדעת לאן האנשים האלה הגיעו. וגם אם היה מי שהזדעזע מזה, זאת פשוט האמת. אין טעם להסתיר אותה".

את קושרת בספר בין הטראומה לעלייה שלך במשקל. את חושבת שהסיבה נשארה אותה סיבה, או שזה התפתח לאורך השנים?

"הסיבה למשקל שלי מעולם לא השתנתה. זה התחיל בטראומה, ובמשך 30 שנה הטראומה ממשיכה להזין אותו, עד היום. ואם לדבר בכנות - אני לא חושבת שזה אי פעם ייגמר".

רעיון שקודם במידה רבה על ידי הדיאטה המתוקשרת של אופרה ווינפרי.

"נכון. כשלפני 30 שנה אופרה חגגה על המסך את הירידה שלה במשקל, היא אמרה שעכשיו, משנפטרה מעשרות הקילוגרמים העודפים, היא סוף-סוף הפכה להיות האישה שהיא תמיד ידעה שהיא יכולה להיות. היא דיברה על לחיות את מיטב חיינו, על לממש את עצמנו, ושהדרך לעשות את זה היא לרדת במשקל. היא הבינה שבעיות משקל הן בדרך כלל לא רק בעיות משקל, שיש עוד מאפיינים לסיפור, ובכל זאת היא הפכה את אותה אישה רזה ליעד המרכזי".

את רואה בשנים האחרונות שיפור בייצוג של שמנים בתרבות הפופולרית?

"לא. קשה מאוד להילחם בדימויים האיומים של השמנה שמוצגים בטלוויזיה ובתרבות. בארצות-הברית מדברים על השמנת-יתר כעל מגפה, כאילו מדובר בשחפת או באבעבועות שחורות. משם מגיע הסגנון הצבאי הזה של לחסל, להדביר, לטפל בבעיה. לכן תוכניות ריאליטי כמו 'לרדת בגדול' מתייחסות לשומן כאל אויב שיש להשמיד, להכחיד. אבל בסופו של דבר מה שהם אומרים לי זה שאותי צריך להשמיד. אותי צריך להכחיד. בכל אמצעי שיש. אם זה בדיאטת נוזלים מטורפת ואם זה בעזרת אזמל".

את באמת מתייחסת בספר לרתיעה שלך מניתוח לקיצור קיבה, אבל לפני שנה עברת את הניתוח בסופו של דבר. מה גרם לך לעשות את זה בכל זאת?

"הבנתי שבזמן שנשאר לי בחיים האלה, יהיה לי קל יותר לשנות את הגוף שלי מאשר את התפיסות השמנופוביות של אנשים. עברה בדיוק שנה מאז הניתוח, אני לא מתחרטת עליו, ואני מרגישה טוב".

היו תגובות מאוכזבות מצד עוקבים ומעריצים שראו בך מודל לחיקוי או קול שמייצג שמנים?

"קיבלתי הרבה תגובות, אבל אני רגילה לאכזב אנשים. אף פעם לא ביקשתי להיות מודל לחיקוי, ואני חושבת שקשרו לראשי כתרים שממש לא מתאימים לי. אין דרך 'לא נכונה' לאייקון תרבות שמן לייצג את עצמו. זו לא האחריות שלנו להיות מושלמים או להיות שמנים בצורה מסוימת. בהמשך למה שאמרתי לך על נשים פמיניסטיות שדורשים מהן להיות מושלמות - אין לי שום בעיה גם להיות 'שמנה גרועה'".

את כותבת על המיאוס שלך מאנשים שרוצים לדבר על הגוף שלך, אבל במובן מסוים, בעצם הכתיבה עליו, הפכת את הגוף שלך לנושא שיחה מתמשך. איך אפשר לצאת מהלופ הזה?

"כן, כתבתי על הגוף שלי, כך שבאופן טבעי נאלצתי לדבר עליו עם עיתונאים ועם אלפי אנשים אחרים. אבל בכל זאת לא הגיע לי לשמוע את כל השאלות האידיוטיות והמעליבות ששאלו אותי על הגוף שלי. אני לא מתחרטת על הבחירה הזאת, אבל כשאני לא ארצה יותר לענות על שאלות לגבי הגוף שלי, אני פשוט לא אענה. והיום הזה מתקרב. אתה אחד מבני המזל האחרונים".